דף הבית שירות מלא – בלי לצאת מהבית !
יצירת קשר
לתאום פגישה
1599-500-570
בי. פור תכנון פרישה בע''מ פרישה
 
 
אל תשלמו מס מיותר תכנון מס
 
להנות מהמקסימום תכנון כלכלי
 
סימולטור מס
מחשבונים
טפסים
סרטונים
קיבוע זכויות
פיצויי פיטורים
כתבות
מאמרים
טופס 161
עדכונים שוטפים
מצגות
פיטורים והתפטרות

פדיון ימי חופשה - הזכות לצבירה והתיישנות תביעה

קו הפרדה אדום

מתוך הפסיקה בבית הדין לעבודה

 

ע"ע - 42510-06-15 + ע"ע 53292-06-15 - אלכנסדר פינדיורין נגד בן ציון זיסמן וחיים זיסמן - פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 03/05/2017 -

 
                  
"... חישוב הזכאות צריך שיתבצע בגין שנת העבודה השוטפת ושלוש השנים שקדמו לה. סך כל ימי החופשה שעמדו לזכות העובד בתקופה שלא התיישנה כאמור, בהתאם לצו ההרחבה בענף ההובלה, הוא 67 ימים, מתוכם ניצל העובד, לפי קביעת בית הדין האזורי, 37 ימי חופשה, כך שהעובד זכאי לפדיון חופשה בגין 30 ימי חופשה לא מנוצלים, לפי שכר יומי של 364 ₪ כפי שנפסק, בסכום של 10,920 ₪ חלף סכום של 20,020 ₪ שנפסק על ידי בית הדין האזורי".
                
 

ע"ב - 752/04 - טל נדב נגד בן עזרי ובניו ציוד והספקה לבנין בע"מ - פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 05/05/2009 -

"על פי סעיף 31 לחוק החופשה, תקופת ההתיישנות - של תביעה מכוח חוק החופשה - הינה 3 שנים, אולם, יש להבחין, לעניין זה, בין התיישנותה של הזכות לתבוע חופשה או דמי חופשה, לבין התיישנותה של הזכות לתבוע פדיון חופשה".

"הזכות לפדיון חופשה נוצרת רק ביום בו נותקו יחסי עובד-מעביד ותקופת ההתיישנות לגביה נמנית החל ממועד זה"

"לאחר שקבענו זאת, עלינו לבחון, מהם ימי החופשה להם היה זכאי התובע עם סיום עבודתו בנתבעת. על פי סעיף 7 לחוק החופשה - "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק 7 ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות". נקודת המוצא שקובע החוק הינה, ככלל, שאין לעובד אפשרות לצבירת ימי החופשה. ערכה של החופשה ליחסי עבודה טובים ותקינים עולה על שוויה הכספי ועל כן נתן המחוקק עדיפות לניצול החופשה על ידי העובד, מדי שנה. אם לא ניצל העובד את זכותו זו במהלך שנת העבודה או בשנה שלאחריה, הוא מאבד אותה, אם לא תבע מימוש בעין או קבלת דמי חופשה, בעוד מועד (להבדיל מפדיון חופשה צבורה בסיום יחסי העבודה). אולם, האיסור על צבירת חופשה איננו מוחלט, ובסעיף 7 נקבע חריג, המאפשר צבירת חופשה בהתקיים 3 התנאים הבאים:

הראשון - ניתנה הסכמה של המעביד לצבירת ימי החופשה;

השני - הצבירה מתאפשרת רק באשר לימי חופשה העודפים על 7 ימים לשנת עבודה;

השלישי - ניצול ימי החופשה שנצברו בשנת עבודה יכול שיעשה בשתי השנים העוקבות, בלבד.

חריג זה פורש כך שבסיום יחסי העבודה זכאי עובד לפדיון החופשה העומדת לו בגין 3 השנים המלאות האחרונות, שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת [ראו: ע"ע 547/06 כהן - אנויה, ס' 10 לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 8.10.07), להלן - עניין אנויה]".

"כאמור, אחד התנאים להתקיימותו של החריג לאיסור צבירת ימי חופשה, הוא כי ניתנה הסכמת המעביד לכך. אבל, החובה ליתן חופשה לעובד מוטלת על מעבידו, לפיכך, על המעביד הנטל להוכיח שנתן לעובד אפשרות לקחת חופשה והעובד הוא שסירב לקחתה מסיבה בלתי סבירה, התלויה בעובד. אם לא הוכיח המעביד כאמור, אזי, אין לראות באי לקיחת החופשה על ידי העובד "צבירה" בניגוד לחוק החופשה, או ויתור על מכסת החופשה העומדת לזכותו, ואין לגרוע מימי החופשה של העובד, מכח חוק החופשה".

"ממילא, גם אם מדובר במקרה בו לא הוכיח המעביד, כי ביקש לתת לעובד חופשה וזה סירב, מסיבה לא סבירה, או במקרה בו אי לקיחת החופשה על ידי העובד נבע מסירובו של המעביד - אפשרות צבירת החופשה איננה מוחלטת והיא כפופה למגבלות הקבועות בחוק החופשה, לרבות סעיף 31, הקובע תקופת התיישנות קצרה, של 3 שנים, לכל תביעה על-פי חוק זה. על פי הפסיקה, בעניין בראדון (ראה מטה בעמוד זה), במקרים אלה, למעשה, לא נצברה לטובת העובד חופשה "באופן הניתן לעשות על- פי סעיף 7 לחוק", מאחר שהעובד אינו יכול לצבור חופשה, כאשר זו כלל לא ניתנה לו, אולם, הוא יהיה זכאי לתבוע סכום השווה לדמי החופשה, שהיו מגיעים לו אם היה מממש את החופשה, בכפוף למגבלת ההתיישנות המיוחדת, הקצרה, הקבועה בחוק החופשה. מימוש החופשה אפשרי בתיאום עם המעביד וצבירה או בדרישה לאכיפה, במגבלת התיישנות ועל כן, אף על פי עניין בראדון (ראה מטה בעמוד זה), לא ניתן להסיק, כי במקרים כאמור קיימת אפשרות צבירה בלתי מוגבלת של ימי חופשה".

"לפי דעת הרוב - בעניין בראדון (ראה מטה בעמוד זה) - עובד הרוצה לצאת לחופשה והדבר נמנע ממנו ע"י מעבידו, יכול לבחור באחת מ- 3 חלופות:

1) להסכים עם המעביד לצאת ל-7 ימי חופשה, בלבד, ולצבור את היתרה, בהתאם להוראות סעיף 7(א) לחוק החופשה;

2) לתבוע את המעביד "בזמן אמת" לממש את הזכות לצאת לחופשה, בפועל;

3) לתבוע "דמי חופשה" - הכל בכפוף לתקופת ההתיישנות.

לטעמנו, נכונה יותר דעת המיעוט, שהובעה בפס"ד בראדון (ראה מטה בעמוד זה), ולפיה - הפירוש הנכון של סעיף 7(א) לחוק החופשה הוא, כי עובד שלא יצא לחופשה שנתית של 7 ימים, לפחות, בשנת עבודה פלונית, מאבד זכותו ל-7 ימי חופשה בגין אותה שנה, ורואים כאילו קיים הסכם מכללא בינו לבין מעבידו, לצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.

לדעתנו, כל פירוש אחר לסעיף 7(א) לחוק החופשה יגרום להגדלת הכנסתו של העובד על חשבון מנוחתו וחופשתו, דבר העומד בניגוד למטרתו של חוק זה ולרוחו. נעיר, כי במקרים דלעיל, טענת מעביד, לפיה לא נתן הסכמתו לצבירת יתרת החופשה, לא תישמע, ויראו במעביד כמי שהסכים, לכל הפחות, לצבירה על פי סעיף 7(א) לחוק החופשה".

"בענייננו - משלא ניסה התובע לממש את זכותו לצאת לחופשה ולאכוף על מעבידתו להוציאו לחופשה ולשלם לו "דמי חופשה", בעין, במהלך יחסי העבודה, כל שנותר לו הוא לתבוע "פדיון חופשה". בעניין המכסה לפדיון קיימת הפסיקה בעניין אנויה, אשר מתעלמת מהאמור בפס"ד בראדון (ראה מטה בעמוד זה). בית-הדין הארצי קבע, כי על אף שהעובד לא ניצל ימי חופשה בתקופת העבודה - "לא מצאנו בסיס לקביעתו של בית הדין קמא כי המשיב זכאי לפדיון חופשה בגין ימי חופשה שצבר בחמש השנים האחרונות להעסקתו" [פס"ד אנויה, ס' 10]; והוסיף, שם: "בקשר לאמור נפנה להוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951, לעניין האפשרות לצבירת ימי חופשה. לפי העולה מהוראתו של סעיף 7, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין 3 שנים. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל ב- 3 השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת"".

"נציין, כי סעיף 17 לחוק החופשה קובע, כי: "דמי חופשה, פדיון חופשה ותמורת חופשה, דינם לכל דבר ועניין כדין שכר עבודה", אך, בהתאם להלכה שנקבעה בבית-הדין הארצי -"פדיון חופשה", להבדיל מ"דמי חופשה", איננו בבחינת "שכר מולן" [ע"ע 300215/98 דומוס תעשיות רהיטים בע"מ - בן הילל, ס' 11 ו-13יז לפסה"ד (במאגר ממוחשב, 31.5.00); דב"ע לה/3-12 פולקה בע"מ - פרוינדליך, פד"ע ו 241, 245-247 (1975)]".

ע"ע - 000547/06 - משה כהן נגד ויליאם אנויה - פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה – מיום 08/10/2007 -

"נכון קבע בית הדין האזורי כי משהגיש המשיב את תביעתו לפדיון ימי חופשה בתוך 3 שנים שלאחר תום תקופת העסקתו, ולאור הוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951, התביעה לפדיון חופשה לא התיישנה. עם זאת, לא מצאנו בסיס לקביעתו של בית הדין קמא כי המשיב זכאי לפדיון חופשה בגין ימי חופשה שצבר בחמש השנים האחרונות להעסקתו. בקשר לאמור נפנה להוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951, לעניין האפשרות לצבירת ימי חופשה.

לפי העולה מהוראתו של סעיף 7, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין 3 שנים. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל ב- 3 השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת.

נדגיש, כי לא נעלמה מעינינו פסיקתו של בית דין זה מן הזמן האחרון (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב – עמישב שירותים בע"מ ,ניתן ביום 27.6.06, להלן- פסק דין עמישב), לפיה אפשרית צבירת ימי חופשה בגין 3 שנות עבודה. קביעת בית הדין בפסק דין עמישב נסמכת על הוראתו של סעיף 7 לחוק חופשה שנתית התשי"א- 1951, הקובע מקסימום אפשרות צבירה של ימי חופשה. אין בהוראת הסעיף (כמו גם בפסק דין עמישב), התייחסות לימי חופשה שהצטברו לעובד בשנת העבודה השוטפת, עובר לסיום העסקתו. אלו ודאי עומדים לזכותו עם תום תקופת העסקתו".

ע"ע 000324/05 - ריבה אצ'ילדייב נגד עמישב שרותים בע"מ – פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 27/03/2006 –

"... סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע: "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית בין פלילית, היא שלוש שנים". העילה לפדיון חופשה נוצרה עם סיום יחסי עובד-מעסיק ביום 30.4.2000 והתביעה המתוקנת הוגשה ביום 19.6.2001, תוך פחות משלוש שנים מיום הקמת העילה. לפיכך, זכאית המערערת להגיש את תביעתה למלוא דמי פדיון החופשה שהגיעו לה ביום סיום יחסי העובד ומעביד. לעומת זאת, אנו דוחים את טענת בא כוח המערערת לפיה זכאית המערערת לצבור חופשה עבור חמש שנים. סעיף 7 לחוק חופשה שנתית מאפשר למערערת לצבור חופשה עד שלוש שנים בלבד".

ע"ע 1041/00 - יצחק קידר נגד מוריס בן שטרית – פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 05/08/2002 –

"... כאמור בית הדין אזורי קיבל את תביעתו של העובד לפדיון חופשה כמעט במלואה בגין שבע שנות עבודתו, ולא עד לתקופת שנת ההתיישנות וזאת מן הטעם כי המעביד לא טען להתיישנות. לא מצאתי מקום להתערב בפסיקה זו של בית הדין אזורי. התיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית הינה התיישנות דיונית (ראה:נ דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד - מלון זוהר בע"מ, עבודה ארצי, כט (1), 141; דב"ע לא/ 25-3 דינה סלם - שלמה הולצמן, פד"ע ג', 326) המעביד לא טען לא בכתב ההגנה ולא בסיכומים להתיישנות, אלא טען כי העובד לא היה זכאי לצבור ימי חופשה ללא רשות ממעבידו. למרות נסיונותיו של המעביד לקשור בין טענת ההתיישנות לטענת הצבירה הרי שטענת אי הצבירה אינה טענת התיישנות. על כן דין טענה זו להידחות."

דיון מס' לא/1-3 - ישראל בראדון ודן בראדון נגד שמחה ג'רד - פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 02/02/1971 –

דעת המיעוט

".. אין לפרש את סעיף 7(א) לחוק כאילו עובד שלא לקח לפחות 7ימים על חשבון חופשה שנתית משך שנת עבודה מאבד את זכותו לכל ימי החופשה בגין אותה שנה..."

"הפירוש הנכון של סעיף 7(א) לחוק הוא כי עובד שלא יצא לחופשה שנתית של 7 ימים לפחות בשנת עבודה פלונית, מאבד זכותו ל - 7 ימי חופשה בגין אותה שנה, ורואים כאילו קיים מכללא בינו לבין מעבידו לצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות. כל פירוש אחר לסעיף 7(א) לחוק יגרום להגדלת הכנסתו של העובד על חשבון מנוחתו וחופשתו, דבר העומד בניגוד למטרת החוק ולרוחו".

"התוצאה היא כי התובעת איבדה זכותה ל - 7 ימי חופשה בכל אחת משנות העבודה..., ולכן יש לנכות מהסכום שנפסק לזכותה בגין פדיון חופשה שנתית את הסך של...".

דעת הרוב (פסק הדין) –

"סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע אמנם כי תקופת ההתיישנות היא 3 שנים, אך יישום נכון של חוק חופשה שנתית (סעיף 6), מלמד כי התביעה בשל שנת העבודה 1965/1966 הוגשה תוך תקופת ההתיישנות. את החופשה השנתית בשל שנת העבודה 1965/1966 חייבים היו המערערים לתת, מכוח סעיף 6 לחוק, במשך שנת העבודה שלאחרי השנה בה מדובר, היינו במשך שנת העבודה 1966/1967, עד ליום 1באפריל 1967, ומשהוגשה התביעה ביום 4.11.1969, היא הוגשה תוך שלוש שנים שבהן אין תביעתה מתיישנת".

"טענתו של בא-כוח המערערים שהמשיבה קיפחה את זכותה למלוא החופשה לשנת 1965/1966 או לחילופין לחלק הימנה, מבוססת על פירוש מוטעה של סעיף 7(א) לחוק. מבקש בא-כוח המערערים לראות בסעיף זה הטלת חובה על העובד, לקחת חופשה שנתית בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה (סעיף 6 לחוק), ואם לא לקח העובד את החופשה תוך התקופה האמורה, רואים אותו כצובר חופשה בניגוד לאיסור המפורש בסעיף 7 והוא מפסיד את תקופת החופשה כולה. לחילופין, ניתן לראות לטענתו את שתיקתו של המעביד כהסכמה מכללא לצבירה, ועל העובד להפסיד לפחות את 7 הימים שהיה מחובתו לקחת ולא לקחם".

"אין ממש בטענה האמורה, כי אין העובד יכול "לקחת" חופשה שאינה ניתנת לו. החובה למתן חופשה מוטלת על המעביד, והוא חייב לתיתה תוך המועד הקבוע בסעיף 6 לחוק, ואם אינו ממלא את חובתו הוא עובר עבירה שהוא נענש עליה (סעיף 28(א) לחוק).

המעביד הוא המסדיר את מועדי החופשות של עובדיו.... המעביד הוא "הנותן" חופשות, ואף קובע את מועדי החופשות כפוף למתן הודעה של 14יום מראש על תחילת החופשה כאמור בסעיף 9(א) לחוק, בהביאו בחשבון כל האפשר גם את רצון העובד בנדון, באשר מובן כי ככל זכות וחובה יש להפעיל גם את החובה האמורה באופן סביר ויחסי עבודה טובים מחייבים הבנה והתחשבות הדדיים גם בעניין החופשה, והמעביד יביא בחשבון ככל האפשר גם את רצון העובדים בנדון.

מטובתם של העובד והמעביד כאחד שהעובד יטול את חופשתו מדי שנה בשנה, ויחליף כוח, וישוב רענן לעבודתו. על-כן קבע המחוקק בסעיף 6 לחוק את החובה ליתן את החופשה תוך פרק זמן מוגדר, וברצותו למנוע מהעובד לדחות את לקיחת החופשה, אסר המחוקק בסעיף 7 לחוק צבירת חופשה בלתי-סבירה, אפילו בהסכמת המעביד. אם צבר בניגוד לחוק מקפח העובד את זכותו לחופשה שהיה עליו לקחת במועד הנכון, - וזוהי הסנקציה המוטלת עליו על-ידי החוק כדי להביאו לכך שיקח את החופשה במועדה.

אולם כאמור אין הוא יכול "לקחת" מה שלא ניתן לו, ואין הוא יכול לצבור מה שאינו יכול "לקחת". לשון אחרת, סבורים אנו שצבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנת לו, מעבר לזמן המותר על-פי החוק.

אין רצוננו לומר שיש להביא בחשבון ידיעה או אי-ידיעה של הזכות, הניתנת על-פי החוק, אלא שאין לייחס לעובד רצון לצבירה על-ידי שתיקה ואי-עמידה על זכותו לצאת לחופשה. כיוון שהחובה ליתן את החופשה וקביעת מועדה הם על המעביד, מזכותו של העובד לחכות עד שהמעביד יתן לו את החופשה המגיעה לו על-פי החוק, אך אין כפיה מתיישבת עם יחסי עבודה תקינים, ומכל מקום בוודאי ובוודאי שאין להעניש את העובד על שלא נקט באמצעי כפיה.

מאידך, אם ניתנה החופשה והעובד מסרב לקחתה, או אינו לוקח אותה מסיבה התלויה בו, ואינה סבירה, הוא מקפח את זכותו לחופשה, כפוף לכך שבהסכמת המעביד הוא זכאי לצבור חופשה באופן הקבוע בסעיף 7 לחוק. לא הוכח מתן החופשה, וסרובו של העובד לקחתה, או אי-לקיחתה מסיבה התלויה בו והיא בלתי-סבירה, אין לראות באי-לקיחת החופשה צבירה בלתי חוקית, וכוויתור על חופשה או על חלק הימנה".

"נשאלת השאלה מה דינה של חופשה שלא ניתנה ולא נלקחה תוך המועד הקבוע בחוק, ואף לא נצברה באופן הניתן לעשות על-פי סעיף 7 לחוק. בוודאי שזכאי העובד לתבוע סכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לו, אילו ניתנה החופשה בסוף שנת העבודה שבעדה הגיעה החופשה. הוא גם רשאי לעשות זאת בדרך המקוצרת הקבועה בסעיף 30(א) לחוק. אין לנו צורך לדון כאן אם גם ניתן לעובד לכפות על המעביד מתן חופשה בדרך ביצוע בעין של ההתחייבות החוקית, אולם ברור כי על העובד לא להשהות את תביעת זכותו לחופשה או לדמי חופשה למעלה מהמותר על-פי סעיף 31, הקובע תקופת התיישנות קצרה מהרגיל."
 
 
אין מדובר בחוות דעת משפטית. מאמר זה מובא כאן לידע כללי בלבד והוא אינו מהווה תחליף לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין. שום אינפורמציה המופיעה במאמר אינה מהווה המלצה לביצוע או אי ביצוע מהלך כלשהו. מחובתך להתייעץ לפני כל פעולה.


 
  דף קודם  
הדפס את המאמר
מחשבונים
טפסים
פיצויי פיטורין
מצגות
מאמרים
פיטורין והתפטרות
קיבוע זכויות
טופס 161
כתבות
סימולטור מס
עדכונים שוטפים
סרטונים

תכנון פרישה

קו הפרדה אדום
תכנון מס
תכנון כלכלי
תקנון | קצת עלינו | לתאום פגישת ייעוץ | 1599-500-570
Facebook
תקנון | קצת עלינו
לתאום פגישת ייעוץ 1599-500-570
Facebook
© כל הזכויות שמורות ל בי. פור תכנון פרישה בע"מ.