אליהו וטובה ברלינסקי נגד פקיד השומה ירושלים

ע"א 311/75

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

בפני השופטים: מ. לנדוי, א. ויתקין, י. כהן

ניתן ביום 26/08/1975

המערערים: אליהו וטובה ברלינסקי (ע"י עו"ד אליהו ברלינסקי)

המשיב: פקיד השומה ירושלים (ע"י עו"ד גב' ד. גורני)

פסק-דין

השופט ויתקון:

המערערים הם איש ואשה שנשומו למס הכנסה לפי חישוב מאוחד. הם חלקו על השומות שעשה להם המשיב, אך בערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי הגיעו להסכם, שבסעיף 2(א) שבו נאמר: "למערערים ייעשה לגבי שנות המס שבמחלוקת חישוב מאוחד לפי סעיף 65 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א-1961, ובהתאם לכך יינתנו להם מלוא מהניכויים והזיכויים להם הם זכאים". ברור שהסכם זה מחייב גם את פקיד השומה, ואף אילו היה נוגד את הוראות הפקודה היה עדיף. אך כשבאים לברר, מה הם הניכויים והזיכויים שהמערער זכאים להם, ברור שיש לבקש את התשובה בהוראות הפקודה עצמה.

נתנהל משא ומתן בין בעלי-הדין והיו חלוקים בשני עניינים, שלגביהם ביקשו המערערים מבית המשפט המחוזי סעד הצהרתי. בשאלה אחת זכו לסעד כזה והוא ירד מן הפרק, ונותרה השאלה השניה, שבה הכריע השופט המלומד נגד המערערים. וזהו סלע המחלוקת: המערער הוא עורך-דין ואשתו עובדת (כשכירה) בהוראה. מכאן שיש לה הכנסה, אך היא גם אמנית ועוסקת בציור, והכנסותיה מעסק זה אינן מכסות את הוצאותיה ושכרה יוצא בהפסדה העולה אפילו על הכנסותיה כמורה. הפסד נטו זה נכלל בחישוב המאוחד שנעשה למערער ונוכה מהכנסתו כעורך דין, אך לדעתו של זה זכאי הוא גם לניכוי המגיע ליחיד במקרה של חישוב מאוחד לפי הסעיף 38(א) לפקודה בעד אשה עובדת.

ואלה דברי הסעיף 38(א), החשובים לענייננו: "היתה הכנסתו החייבת של יחיד תושב ישראל כוללת הכנסה של אשתו והוכח, להנחת דעתו של פקיד השומה, כי אותה הכנסה של האשה הושגה מיגיעתה האישית בעסק או במשלח-יד, או שהיא הכנסה מעבודה, יותר לו, בחישוב הכנסתו החייבת, ניכוי נוסף של 650 ל"י...". טענת המערער היא שכדי להיות זכאי לניכוי זה די לו שהכנסתו כוללת הכנסת-ברוטו של אשתו ולאו דוקא הכנסת-נטו. לדעתו, כל מה שנדרש בסעיף 38 הוא שהיו לאשתו תקבולי הכנסה מיגיעה אישית או מעבודה והם כלולים בהכנסתו החייבת, ואין נפקא מינה שאותם תקבולים לא הוסיפו לו הכנסה חייבת, אם בשל כך שעלו עליהם ההוצאות, שהוציאה האשה בייצורם, ואם בשל הפסדים שקוזזו כנגד. את הטענה הזאת ביסס המערער על פרשנות דווקנית של הסעיף, והוא הוסיף אסמכתאות למכביר להראות כי זוהי הפרשנות הנאה להוראה פיסקלית. פעמיים כתוב בסעיף 38(א) "הכנסתו החייבת" (של הבעל), ואילו על הכנסת האשה נאמר "הכנסה, סתם. "הכנסה חייבת" פירושה, לפי סעיף ההגדרות, סך-כל ההכנסה שנשתייר לאחר כל הניכויים הקיזוזים והפטורים. תלמוד לומר, בהשתמשו באותה הוראה גם במונח "הכנסה" וגם במונח "הכנסה חייבת" ביקש המחוקק לאבחן בין שני אלה, ולקבוע שהכנסת האשה אינה צריכה להיותה הכנסת-נטו שנותרה לאחר ניכויים וקיזוזים.

בצדק דחה השופט המלומד את הטענה המוזרה הזאת. אין צורך להרבות מלים כדי להראות שהיא מביאה לידי תוצאות אבסורדיות. בסעיף 38(ד) לפקודה נאמר כי "הניכוי הניתן לפי סעיף זה לא יעלה בשום מקרה על סכום הכנסת האשה כאמור בסעיף קטן (א)". לפי טענת המערער, מי שהכנסתו כוללת תקבולי הכנסה של אשתו בסך 100 ל"י, לא יזכה לניכוי אלא באותו סכום, אך מי שהכנסתו כוללת תקבולי הכנסה של אשתו בסך 1,000 ל"י, אלא לשם ייצורם הוציאה האשה הוצאות בסך 900 ל"י ונותרו לה 100 ל"י, יזכה לניכוי המלא של 650 ל"י. גדולה מזו, אם נכונה הטענה שבחישוב מאוחד התכוון המחוקק לייצור כלאיים של "הכנסה חייבת" הבעל והכנסה ברוטו של האשה, כיצד ומתי יובאו הוצאותיה והפסדיה של האשה בחשבון החישוב הזה?

אך לא רק מבחינת ההגיון והשכל הפשוט נמצאת טענת המערער מופרכת מעיקרא; היא לוקה גם מבחינת תורת הפרשנות הדווקנית. עם כל הכבוד למערער המלומד המדקדק עם המחוקק כחוט השערה, נראה לי שלא שת לבו לדברי הסעיף 65 לפקודה. זהו הסעיף שעלינו להפעיל בטרם נגיע לסעיף 38 הקובע את גובה הניכוי בעד אשה עובדת והסעיף 65 מה הוא אומר? הוא פותח ומורה כי "הכנסתה של אשה נשואה החיה עם אישה, יראו לענין הפקודה כהכנסתו של האיש והיא תחוייב על שם האיש ולא על שמה..." וכו'. זאת במשמעותו של החישוב המאוחד, עליו הסכימו בעלי-הדין בהסכם שנעשה ביניהם. אף כאן מדובר על "הכנסה" סתם, אלא שהדיבור "והיא תחוייב" טומן בחובו אותו תהליך שבעקבותיו הופכת ההכנסה להכנסה חייבת. אין זאת אלא שעד שתהיה הכנסת האשה כלולה בהכנסתו החייבת של אישה, כאמור בסעיף 38, כבר נעשו לגביה כל הניכויים, הקיזוזים והפטורים המותירים ממנה את ההכנסה שהיא נשוא החיוב על שם אישה. נמצא שאפשר להפיס גם דעתם של מחמירים במלאכת הפרשנות הפיסקלית.

הערעור נדחה. על המערערים לשלם למשיב הוצאות בסכום כולל של 1000 ל"י.

ניתן היום, י"ט באלול תשל"ה (26.8.1975).