דף הבית
לתאום פגישת ייעוץ
1599-500-570
בי. פור יועצי פרישה בע''מ פרישה
 
 
אל תשלמו מס מיותר תכנון מס
 
להנות מהמקסימום תכנון כלכלי
 
סימולטור מס
אפליקציות
מחשבונים
טפסים
סרטונים
קיבוע זכויות
פיצויי פיטורים
כתבות
מאמרים
טופס 161
עדכונים שוטפים
מצגות
פיטורים והתפטרות

ורגוס בע"מ ואח' נגד כרמקס בע"מ ואח'

ע"א 1142/92 ורגוס בע"מ ואח' נגד כרמקס בע"מ ואח', מיום 14/04/1997 - פסק דין של בית המשפט העליון בנושא: חובת אמון בין עובד למעביד (המתקיימת גם לאחר סיום יחסי העבודה), עשיית עושר שלא במשפט, הפרת פטנט, איזון בין אינטרס העובד, אינטרס המעביד ואינטרס הציבור, הגבלת חופש העיסוק של העובד, הגנה על סוד מסחרי של המעסיק, הגנה על אינטרס חברתי לקיום תחרות חופשית, התחשבות באינטרס הציבורי לקיום נורמות התנהגות - הגינות ותום-לב. חובה חוזית, מפורשת או כללית, של העובד - חובת נאמנות. רשימת לקוחות או רשימת ספקים, בתנאים מסוימים, עשויה להיחשב לסוד מסחרי. איסור על שימוש במידע קונפידנציאלי של המעביד לשעבר לצורך תחרות עמו או העברת המידע לצד ג'. הגבלה זו חלה על העובד ללא צורך בהסכם לשמירת סודיות או תניית אי תחרות. תחרות בלתי הוגנת, כשלעצמה, לא מוכרת כעילת תביעה, אך בנסיבות מסוימות ניתן להגן על מידע. ההגנה על ידע, רעיון וסוד מקצועי, כוחה יפה גם כלפי צד ג', אליו הועברו על ידי מי שלא היה רשאי להעבירם. צד ג' עשוי להתחייב בתשלום פיצויים בגין גרם הפרת חוזה או גרם הפרת חובת אמון (בהתקיים תנאים). אפילו אם פעל צד ג' בתום לב, הוא עשוי להתחייב בעשיית עושר בתשלום עבור השימוש בקניינו של התובע וכן ניתן להוציא נגדו צו מניעה בפני המשך השימוש.

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1142/92

לפני השופטים:

ט' שטרסברג-כהן
י' טירקל
צ' א' טל
 
1. ורגוס בע"מ
2.  G.M.B.H. NEOMO
 
נגד

1.  כרמקס בע"מ
2.  אילן כהן
3.  חנן בירן
4.  הרצל לוי
5.  ישראל רוזן
6.  אליעזר אלקה
 
וערעור שכנגד
 
14.4.1997
 
פסק-דין
 
השופטת ט' שטרסברג-כהן
 
זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט ד' ביין (ת"א 80/90, מיום 26.12.1991) אשר קיבל בחלקה את תביעת המערערים בעילה של הפרת סודות מסחריים על-ידי המשיבים, ודחה את תביעתם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ובעילה של הפרת פטנט. המערערים מערערים על אותו חלק מפסק-הדין שבו נדחתה תביעתם והמערערים שכנגד, על אותו חלק שבו נתקבלה תביעת המערערים.
העובדות

1. המערערת 1 (להלן – ורגוס) הנה יצרנית שימות – כלים המשמשים לייצור תבריגים המשמשים לתעשיית המתכות ולתעשיות הידראוליות שונות. שימה היא משולש גולמי עשוי מתכת קשה המשמשת – לאחר עיצוב – לחריטת התבריג. העיצוב נעשה בשיטת ייצור מיוחדת. הפער בין רדיוס המינימום לרדיוס המקסימום של חוד פרופיל השן בשימה הנקרא "טולרנס", הוא בעל חשיבות עליונה לעניין אורך חיי השימה, וככל שיאריכו ימיה כן יגברו סיכויי מכירתה. המערערת 2 הינה חברה הרשומה בגרמניה, העוסקת בשיווק שימות, והיא בשליטת אותם אנשים השולטים בוורגוס. המשיבים 6-2 (להלן – המשיבים) היו עובדיה של ורגוס עד שבמהלך החודשים פברואר-מארס 1988 פרשו מעבודתם והקימו את חברת כרמקס בע"מ (להלן – כרמקס) – היא המשיבה 1, המתחרה בוורגוס בייצור שימות ובשיווקן. עד להקמתה של כרמקס הייתה ורגוס יצרנית השימות היחידה בישראל. מיד לאחר פרישתם החלו המשיבים בפעילות מתחרה לוורגוס, ובחודש מאי 1988, השתתפה כרמקס במכרז של תע"ש שאליו ניגשה גם ורגוס. המחיר בהצעתה של כרמקס היה נמוך מזה של ורגוס ותע"ש התקשרה עם כרמקס והזמינה ממנה את מחצית כמות השימות שלה נזקקה.
 
המערערות הגישו תביעה נגד המשיבים בעילות של עשיית שימוש בסוד מסחרי של ורגוס; הפרת חובת אמון בין עובד למעביד; עשיית עושר ולא במשפט והפרת פטנט, וביקשו צווי-מניעה.

בית-המשפט המחוזי

2. בית-המשפט המחוזי דן בשלב ראשון בשאלת החבות. הוא קיבל את התביעה בחלקה ודחה אותה בחלקה, בקובעו כי אכן הופר סוד מסחרי של ורגוס בכך שכרמקס והמשיבים עשו שימוש בטולרנסים של ורגוס, ובכך שעשו שימוש בתמחירי או במחירי
 
ורגוס שהיו בידיעתם כשהוגשה הצעתם למכרז תע"ש (המושגים תמחיר ומחיר משמשים בערבוביה). לעומת זאת דחה בית-המשפט את טענת הפרת הסוד המסחרי בנוגע למבנה השימות ולמידותיהן, לשיטת הייצור ולעשיית שימוש ברשימת לקוחות וברשימת ספקים של ורגוס.

בית-המשפט לא מצא לתת צו-מניעה הן משום שהטיל ספק אם שאלת הסוד המסחרי עדיין אקטואלית, הן משום שמתן צו כזה יצריך מידה בלתי סבירה של פיקוח מצד בית-המשפט, והן משום שיש להיזהר במתן צווי-מניעה בנסיבות אשר כאלה. התביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט נדחתה אף היא משום שחיקוי ותחרות כשלעצמם אינם מהווים עוולה, ומשום שהתחרות החופשית היא ערך הראוי להגנה. כן נדחתה הטענה כי הופר פטנט משום שלא הוכח כי הופר כזה. נושא הפטנט איננו עומד עוד לדיון, שכן, המערערות חזרו בהן מכך. נושא הפיצויים הושאר על-ידי בית-המשפט לשלב שני של ההליך המשפטי.

טענות הצדדים

3. המערערים טוענים כי הופר סוד מסחרי הן בהעתקת מידות השימות ומבנן ושיטות הייצור של ורגוס, והן בעשיית שימוש ברשימת הלקוחות וברשימת הספקים של ורגוס, וכי בית-המשפט טעה בהגדרת הסוד המסחרי, וכי ורגוס הייתה זכאית לקבל צו-מניעה לו עתרה, וכי היה על בית-המשפט לדון בהפרת האמון כעילה בפני עצמה, וכי היה על בית-המשפט להכיר בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ולתת סעדים בהתאם.

המערערים שכנגד טוענים כי צדק בית-המשפט בקביעותיו שעליהן חולקת ורגוס בערעור, וכי לא הופר סודה המסחרי של ורגוס הנוגע לטולרנסים שאין בהם כל סוד, וכי תהליך ייצורם ידוע לכל העוסקים בתחום והוא בגדר ידע מקצועי כללי של העובדים, וכי כרמקס לא עשתה שימוש בטולרנסים של ורגוס. עוד טוענים הם כי לא הופר סוד מסחרי בכל הקשור למחירים וכי שגה בית-המשפט כשלמד מראיות נסיבתיות שכרמקס עשתה שימוש בידיעת המחירים של ורגוס, וכי ממילא הידע בקשר לכך הוא חלק מהידע המקצועי הכללי של העובדים.

הערעור שכנגד

4. ככל שמצא השופט קמא לחייב את המשיבים כלפי ורגוס, לא קמה להם זכות ערעור, מאחר שהמשפט טרם הסתיים ועדיין נותר לדון בשלב שני בשאלת הפיצויים והסעדים האחרים המגיעים לוורגוס, אם מגיעים. הדרך לתקוף החלטה כזו, שהיא החלטת ביניים, היא על-ידי הגשת בקשת רשות ערעור או הגשת ערעור על פסק-הדין
 
הסופי, לפיכך נדחה בזה הערעור שכנגד. ראוי לציין שערעור שכנגד ניתן להגיש רק בעניין שהוא נושא הערעור, ואילו כאן נטענו טענות הנוגעות לעניינים שלא הועלו כלל בערעור.

התייחסותי בהמשך ממילא משליכה אף על הנושאים המועלים בערעור שכנגד.

הערעור

5. היחסים בין עובד לבין מעבידו הן בתקופת עבודתו והן לאחר סיומה, דורשים איזון בין האינטרסים השונים המשמשים בזירה שהם אינטרס העובד, אינטרס המעביד ואינטרס הציבור. בבואנו להגביל את העובד הפורש, עלינו לשקול, לצד זכויותיו של המעביד והרצון להגן על סודותיו המסחריים, את חופש העיסוק של העובד ואת חירותו להמשיך ולעבוד במקצועו ולהשתמש בידע המקצועי שאותו רכש ופיתח אצל מעבידו, כמו גם את האינטרס של החברה בכללותה לקיומה של תחרות חופשית בשוק פתוח ובכלכלה חופשית. בנוסף לכך יש לתת את הדעת לאינטרס הציבורי להצבת נורמה של התנהגות המאופיינת בהגינות ובתום-לב. בעיקרון, מחייב איזון כזה כי עובד שפרש ממקום עבודה, ישמור על הסודות המסחריים של מעבידו הקודם, יקיים את חובת האמון שלו כלפיו ולא יתעשר על חשבונו שלא כדין. אדון תחילה בסוד המסחרי, שכן בית-משפט קמא נתן דעתו לעילות התביעה ככל שהן מתייחסות לנושא הסוד המסחרי, לא דן בעילת הפרת חובת אמון מעבר לכך ולא מצא שקמה עילה של עשיית עושר ולא במשפט, ועל כך סב הערעור.

הסוד המסחרי

6. יש הרואים בסוד המסחרי זכות קניינית, או מעין-קניינית של המעביד. "נטילת" הקניין הרוחני של מעביד על-ידי עובד למקום עבודה אחר היא אסורה משום שהיא פוגעת בזכותו הקניינית של המעביד. דעה זו אינה מקובלת על הכול (ראה ג' טדסקי "סודות עסקיים" , בעמ' 29, וראה גם א' לדרמן "גניבת מידע בעל ערך כלכלי" , בעמ' 315-313). יש המבססים את איסור הפגיעה בסוד המסחרי על החוזה שבין העובד למעביד או על קיום תנאי מכללא בחוזה העבודה הנקשר על-ידי עצם יחסי העבודה, שמהם נגזרת חובת תום-הלב. יש המבססים את החובה לשמור סוד מסחרי על חובת נאמנות של העובד כלפי מעבידו הנובעת מיחסי אמון ביניהם. היטיב לסכם את הגישות והתפיסות השונות בנושא זה הנשיא ברק, בבג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח' (להלן – בג"ץ יבין פלסט ), בעמ' 706 באומרו:
 
"הסוד המסחרי הוא 'תופעת' משפט. טרם גובשה תורה כללית ואחידה אשר בכוחה להתמודד עם תופעה זו. יש הרואים בסוד המסחרי קניין, ומבקשים לדון בהגנתו באמצעות ההגנה הניתנת לקניין (ראה ע"א 312/74 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ נ' קריסטיאנפולר ואח', בעמ' 319; י' פוטשבוצקי, 'בעלות בידע והגבלת חופש   העיסוק' הפרקליט לד (תשמ"א-מ"ב) 433). אחרים רואים בה 'מעין קניין' (ראה ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (בורסי – ח.ש. פרץ, מהדורה 2 תשמ"ב) 311) או 'אינטרס נכסי' (ראה ע"א 136/56 פוקס נ' אילון את עציוני בע"מ, בעמ' 362). לעומתם, יש הסבורים כי הסוד המסחרי מהווה אך זכות 'כלפי איש או אנשים מסויימים, על סמך חוזה איתם או על סמך דינים שלפי משפטנו הנוהג הם דינים הנוגעים ליחסים מסוימים בלבד' (ג' טדסקי, 'סודות עסקיים' הפרקליט לה (תשמ"ג-מ"ד) 5, 29). יש הרואים בהגנה על הסוד המסחרי – בכל הנוגע ליחסי עובד ומעביד – תנאי מכללא בחוזה: 'חובה זו לשמור סוד היא חובה מוחלטת בגדר תנאי מכללא הנובע מעצם יחסי עובד ומעביד' (ע"א 312/74 הנ"ל, בעמ' 319; ע"א 206/72 מיגן בע"מ נ' פאר ואח', בעמ' 578), אחרים רואים בה חובה הנגזרת מעקרון תום הלב (ראה: ד' פלפל, 'סעיף 39 לחוק החוזים   (חלק כללי), תשל"ג-1973 והזיקה לדין הגרמני' הפרקליט לו (תשמ"ד-מ"ו) 53); מ' גולדברג, 'תום לב במשפט העבודה' ספר בר-ניב (רמות, תשמ"ז) 139, 143. אכן הסוד המסחרי מעורר סבך של בעיות, אשר קשה לתחמן למשבצת משפטית קלאסית (ראה Fullager, Confidential Information and Trade Secrets (1972)  מובא אצל R. Dean, The Law of Trade Secrets (North Ryde, 1990) 3). עם זאת, דומה שמקובל על הכול כי הסוד המסחרי 'קיים' במשפט וכי המשפט מספק אמצעים להגנתו מפני ניצולו ללא הסכמת הזכאי לו".

ראה גם ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות ואח' נ' סרנגה ואח' (להלן – פסק-דין עלית ), בעמ' 805  ובו אמרתי:

"יש הרואים בסוד המסחרי אינפורמציה קונפידנציאלית ויש הרואים בו זכות קניינית; יש המכריעים בסוגיה זו על-פי עקרונות תום הלב של הנפשות הפועלות ומדגישים את אי ההגינות שבהפרת חובה כלפי אחר, ויש המדגישים את האינפורמציה וטיבה. במספר ארצות מערביות ניתן לסוד המסחרי מעמד של קניין הראוי להגנה ככל קניין אחר. זוהי גם גישת המשפט האמריקני, שם הציע ה-National Conference of Commissioners of Uniform State Laws in the United States הצעת Uniform Trade Secret Act שאומצה במדינות רבות בארצות-הברית. הצעה זו מסדירה את הזכויות והחובות בתחום הסודות המסחריים שסווגו לסוגים שונים שחלקם זכו להגנה (ראה Dean, בספרו הנ"ל, בעמ' 10, 18-19 ו-Turner, בספרו (1962) The Law of Trade Secrets, המובא על ידי Dean, שם)".

וכן, בעמ' 804:

"קביעת אינפורמציה כסוד מסחרי משלבת קביעות שבעובדה ומסקנות שבדין. הנושא מורכב הינהו. הגישה אליו מצד משפטנים, מלומדים ושופטים, בארץ ובעולם, איננה אחידה. ביסוד השוני בגישות עומדות תפיסות חברתיות כלכליות ומשפטיות המעוגנות בהתייחסות שונה לאינטרסים הפרטיים והציבוריים המעומתים אלה כנגד אלה והדורשים איזון ביניהם והענקת הגנה מתאימה לאינטרס הראוי לה.

האינטרסים המתנגשים מעוגנים בערכי יסוד בעלי חשיבות עליונה בחברה של כלכלה חופשית. מחד גיסא, עומדים הזכות לחופש העיסוק, עקרון התחרות החופשית, זרימה חופשית של ידע ומידע העומדת ביסוד כל התקדמות והתפתחות, זכותו של העובד ליטול עמו את אשר למד בתחום מקצועו שהפך חלק מהכשרתו המקצועית, ואיפשור ניידות חופשית של עובדים ממקום עבודה אחד למשנהו; מאידך גיסא, עומד האינטרס של בעל עסק או מפעל להגנה על זכויותיו המסחריות, על הידע, הזמן והמשאבים שהוא משקיע בעסקו, על שיטות ייצור שפיתח ועל מכלול המרכיבים המהווים את עסקו ההופכים לעתים לקניינו האישי. לכך מצטרף האינטרס לאפשר חשיפת העסק לפני עובדים ואחרים ללא חשש מחשיפת סודות ומ'גניבת' אינפורמציה. מבחינה ערכית נורמאטיבית, מוצדקת ההגנה על סוד מסחרי כביטוי לדרישת הגינות ותום-לב ביחסים בין בני אדם גם במסגרת יחסי מסחר".

7. יש הרואים בעצם קיומם של יחסי העסקה, בסיס לקביעה כי המידע הנרכש הוא סודי והעובד כבול בחובת נאמנות.

"There are a number of general statements in the cases which suggest that the existence of the employment relationship suffices to establish that information has been imparted in confidence and that every employee will therefore, be bound by an obligation of confidence" F. Gurry Breach of Confidence ,at p. 180.
 
יצוין כי בפסיקה זרה הוכר מידע כסודי גם אם יש בו כדי לשמש "קרש קפיצה" לקראת המידע הסופי או המוצר הסופי:

"...a person who has obtained information in confidence is not allowed to use it as a springbord for activities detrimental to the person who made the confidential communication, and springboard it remains even when all the features have been published or can be ascertained by actual inspection by any member of the public...” (Terrapin Ltd. v. Builder’s Supply Co. (Hayes) Ltd. 1960) .

(ראה גם מ' בורנובסקי "הגנת דיני סודות מסחר   על אינטרסים בתוכנה המופצת בשיווק המוני" , בעמ' 103-105).
הסוד המסחרי כנובע מחובת הנאמנות ומחובת תום-הלב

8. החובה לשמור על הסודות המסחריים של המעביד אף בהיעדר תנאי מפורש בחוזה העבודה, נובעת מחובת הנאמנות וחובת תום-הלב של עובד כלפי מעבידו המתחייבים מעצם היחסים ביניהם, מטיבם ומאופיים.
 
"...על עובד מוטלת חובה, הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו והמעוגנת בחוזה עם מעבידו ובצורך לבצע חוזה זה בתום-לב, לשמור על סודות עסקיים של המעביד, לא לנצלם לצרכיו הוא או לצורכי זולתו ולא לגלותם אלא ברשות המעביד. חובה זו מוטלת על העובד במשך קיומם של יחסי העבודה ואף לאחר סיומם, והיא באה לסיומה רק כאשר הסוד העסקי חדל להיות סוד שלא מיוזמת העובד. קיומה של חובה זו אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה" (בג"ץ יבין פלסט , עמ' 707).
ראה גם W.R. Cornish Intellectual Property: Patents, Copyright, Trade Marks and Allied Rights ,at p. 227; ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט , בעמ' 340.
הגדרת הסוד המסחרי

9.  אין אחידות בהגדרתו של הסוד המסחרי שאינו קל להגדרה. אומר על כך המלומד ג' טדסקי במאמרו הנ"ל , בעמ' 5:
"כשמדובר בסודות עסקיים הכוונה היא לרעיונות, ידיעות, מידע וכיוצא באלה העשויים להבטיח לבעליהם יתרון לעומת מתחריו העסקיים (בפועל או בכוח) בתעשיה, במסחר ובחיי הכלכלה בכללם. האינטרס הטיפוסי של בעל סודות כאלה הוא אינטרס רכושי מובהק, ליהנות מהיתרון הנדון על- ידי  ניצול עצמי או על-ידי העברתו לאחר בתמורה".

את אלמנט היתרון על-פני מתחרים הצומח מהסוד ניתן ללמוד גם מהגדרת הסוד המסחרי בסעיף 757 של ה - Restatement, 2d Torts - סעיף המתורגם בתרגום חופשי על-ידי הנשיא א' וינוגרד בת"א (ת"א) 184/93 זנלכל בע"מ נ' פרי טעים בע"מ ואח' (להלן – פסק-דין זנלכל ), בעמ' 318, כדלקמן:

"'סוד מקצועי כולל כל נוסחה, תכנית, אמצאה או צירוף של מידע אשר אדם עושה בהם שימוש בעסקו והנותנים לו את ההזדמנות להשיג עדיפות על-פני מתחריו החסרים אותו סוד. סוד זה יכול להיות נוסחה לתרכובת כימית, תהליך ייצור, סוד הטיפול או השימור של מוצרים, תרשים או תכנית של מכונה או כל אמצאה אחרת או אפילו רשימת לקוחות'".

הסוד יכול להיות גלוי או ידוע לעובדים המתעסקים בו ואף-על-פי-כן, להישאר סודי כלפי זרים היכולים להשיגו רק בקשיים מסוימים. סודיות הסוד היא יחסית ואין צורך שיהיה סודי באופן מוחלט (ראה פסק-דין זנלכל , ופסק-דין עלית  הנ"ל ). בעניין זה ראוי להפנות את תשומת-הלב להצעת החוק לאיסור תחרות לא הוגנת, תשנ"ו-1996, בסעיף 8, שם מוגדר "סוד מסחרי" בהגדרה התואמת את הגדרתו בספרות ובפסיקה לפני אותה הצעה:

"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים או שאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי הרבים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו;".

על רקע זה תיבדקנה אותן קביעות של בית-משפט קמא בדבר אי-היות מידע מסוים שנלקח על-ידי המשיבים מוורגוס בגדר סוד מסחרי ואקדים דברים על אלה שבהן ראה בית-משפט סוד מסחרי, כדי לגזור מהם על אחרים.
 
הטולרנסים
בית-משפט קמא קבע, כי הוכח שכרמקס עשתה שימוש בטולרנסים של ורגוס, וכי בחירת הטולרנסים של הייצור היא הקובעת את איכות המוצר ואת כושרו להתחרות בשוק מבחינת הדיוק, אורך החיים והמחיר, וכי דווקא ההבדלים הנמדדים במאיות מילימטרים הם המקנים יתרון למוצר וליצרן. עוד קבע, כי ורגוס לא פרסמה את הטולרנסים שנבחרו על-ידיה בייצור ולא חשפה את מידותיהם וכי גם אם ניתן לחשב את הטולרנסים של ורגוס על-ידי בדיקת השימות שהיא מייצרת, דורש הדבר השקעת עלות ועבודה וכי ורגוס השקיעה זמן רב ומשאבים בפיתוח השימות ובקביעת הטולרנסים. עוד קבע השופט קמא כי שלילת השימוש בטולרנסים של ורגוס על-ידי עובדיה הפורשים, אינה מונעת מהעובדים להמשיך לעבוד במקצועם. ואף אם זוכרים העובדים את הטולרנסים בעל-פה – וההפך מכך משתמע מפסק-הדין של בית-משפט קמא – אין זה ידע מקצועי כללי השייך לעובדים, אלא זהו ידע של ורגוס. הידע הכללי של העובדים במקרה הנדון הוא כושרם לחשב ולפתח טולרנסים. השימוש בידע זה אינו נשלל מהם. כך רשאים הם לפתח טולרנסים משל עצמם ולהתחרות בוורגוס. אין זו זכותם להעתיק את הטולרנסים של ורגוס. אף אם נניח שהטולרנסים בוורגוס פותחו על-ידי העובדים הפורשים, עדיין אין לאפשר להם את השימוש בהם עם עזיבתם – שכן העובדים פיתחו את הטולרנסים בעבור ורגוס, בהיותם עובדים שם ובקבלם שכר תמורת הפיתוח. לפיכך, פירות פיתוחם שייכים לוורגוס, ואין הם רשאים לעשות בהם שימוש אף אם הם היו המפתחים או תרמו לפיתוח. משכך, קבע בית-המשפט שהופר הסוד המסחרי של ורגוס לעניין הטולרנסים. כאמור, אין קביעה זו המותקפת בערעור שכנגד עומדת לדיון בפנינו.
 
תמחיר
בעניין התמחיר לא הבחין בית-משפט קמא בין תמחיר שהוא הדרך לחשב את המחירים, לבין מחיר שהוא התוצאה של התחשיב לצורך הצעת מחיר למכרזים. בית-המשפט קבע כי נעשה שימוש בסודות ורגוס באשר לדרך קביעת המחיר לצורך השתתפות במכרז סמוך מאוד לייסוד כרמקס. הזמן הקצר מאוד שעמד לרשות המשיבים מאז עזיבתם את ורגוס ועד להצעת המחיר על-ידיהם מוליך בהכרח למסקנה של עשיית שימוש בתמחיר ורגוס. מקובלות עליי קביעותיו ומסקנותיו של בית-משפט קמא בעניין זה ואינני מוצאת מקום להתערב בהן.
 
מבנה השימות ומידותיהן

10.  אף שהשופט קמא הכיר בפגיעת סוד מסחרי של ורגוס ככל שהדבר נוגע לטולרנסים, לא הכיר הוא בכך ככל שהדבר נוגע למבנה השימות ולמידותיהן. על כך מערערת ורגוס. השופט קמא קבע כי מבנה השימות ומידותיהן אינם בגדר סוד מסחרי, וכי כשהשימות יוצאות לשוק ניתן לעמוד על פרטים אלה על-ידי מדידה פשוטה.

אינני סבורה שהאפשרות להעתיק את המידות לאחר שהמוצר המוגמר יוצא לשוק, מכריעה לקביעת אי-היותו סוד מסחרי. בית-המשפט קבע שהמשיבים הצליחו להקים מפעל מתחרה ולשווק מוצרים זהים לאלה של ורגוס תוך זמן קצר ביותר לאחר עזיבתם ואף השתתפו כאמור במכרז של תע"ש בלי שקדמה לכך פעילות של ממש בתחום הפיתוח והניסוי ועוד בטרם היה ברור היכן יהיה המבנה של המפעל ובטרם נרכשו המכונות וחומרי הגלם. השופט קמא קובע כי "מאזן ההסתברויות נוטה למסקנה כי הנתבעים עשו שימוש לפחות בסוד העסקי בנוגע לטולרנסים". נראה לי כי מאזן ההסתברות פועל באותה מידה לעניין מידות השימות ומבנן. אכן, על-מנת שמידע ייחשב לסוד מסחרי עליו להיות בעל אופי קונפידנציאלי ולא בגדר קניין ונחלת הכלל. אלא שבנסיבות הנדונות עונים מבנה השימות ומידותיהן על מבחן זה. תנאי הכרחי לייצור שימות ולשיווקן הוא הבטחת דיוק מרבי. השגתם של אלה כרוכה בצבירת ידע ומיומנות שאינם בבחינת קניין ונחלת הכלל. אלפי פרטים הקשורים במבנה השימה ובמידותיה שלא ניתן לשומרם בזיכרון, מוליכים למסקנה – ברמה גבוהה של סבירות – כי המשיבים נטלו עמם עם סיום עבודתם בוורגוס את סוד מבנה השימות ומידותיהן שנקבעו בוורגוס על-ידי השקעת זמן ומשאבים לפיתוח השימות ולקביעת מידותיהן. פרק הזמן הקצר שחלף בין מועד עזיבתם לבין מועד הקמת כרמקס – העסק המתחרה; סוג המידע שבו מדובר שאינו ניתן לשינון ואינו הופך לחלק ממטענו האישי הכללי של העובד; ההיקף הניכר של הנתונים שבהם מדובר – כל אלה הופכים את המידע לייחודי האופייני לעיסוק הספציפי של ורגוס, והשימוש במידע זה על-ידי המשיבים היה בו משום הפרת סוד מסחרי של ורגוס. לפיכך יש לקבל את ערעור ורגוס ככל שהוא נוגע לנושא מבנה השימות ומידותיהן.
 
שיטות ייצור
 
בית-המשפט קבע כי ורגוס לא פירטה מה הם תהליכי שיטות הייצור שעל-פי הטענה נעשה בהם שימוש בכרמקס. כמו כן קבע "שקשה להניח באופן כללי ששיטות הייצור בכרמקס הן זהות לאלה של התובעת שכן הציוד ובעיקר שיטת ההשחזה היא שונה (שיטת אופנן יהלום לעומת שיטת ה-crushing)".
 
אין לקבל את טענת ורגוס שלפיה מעצם העובדה שהמשיבים הכירו את שיטות הייצור שלה עברה חובת ההוכחה אליהם להוכיח את השוני בין שיטות אלה לבין שיטותיה. שאלת שיטות הייצור היא בראש ובראשונה שאלה עובדתית, ומשקבע בית-המשפט כי בכתב-התביעה אין פירוט נאות של שיטות הייצור וכי שיטות אלה לא הוכחו בראיות וכי לפיכך לא ניתן לקבוע שהן הועתקו על-ידי המשיבים, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-המשפט בנושא זה, שהן עובדתיות בעיקרן.
 
ערה אני לקושי העומד בפני תובע מהסוג הנדון, שעל-מנת להצליח בתביעתו צריך לחשוף את שיטות הייצור. אולם הדרך להתמודד עם בעיה זו איננה על-ידי מתן פטור
 
מחובת הטיעון וההוכחה אלא על-ידי נקיטת אמצעי זהירות למנוע הפצת המידע, כגון שמיעה בדלתיים סגורות וכיו"ב, כשבפני היריב אין מה להסתיר כאשר טוענים שאותן שיטות הועתקו על-ידיו.
 
רשימת לקוחות וספקים

בית-משפט קמא סירב להכיר ברשימת הלקוחות והספקים כמידע סודי בנימוק שהלקוחות של ורגוס הם סוכנים ואינם הצרכנים הסופיים, וכי סוכני ורגוס ידועים ומוכרים לכל העוסקים בתחום השימות. רבים מהסוכנים פורסמו בפרוספקט של ורגוס והיה ניתן לקבל ממנה את רשימת הסוכנים אם ביקשו זאת הלקוחות. אשר לרשימת הספקים, קבע בית-המשפט כי רשימה זו אינה בגדר סוד אלא היא מהווה ידע מקצועי כללי של הענף. ספקים אלה מספקים ציוד סטנדרטי ועושים מאמצים לשווק ולפרסם את מוצריהם.

נראה לי כי אין להתערב בקביעותיו של בית-המשפט לעניין רשימת הלקוחות, הסוכנים והספקים בקובעו שאלה אינם בגדר סוד מסחרי. אמנם, רשימת לקוחות עשויה, בנסיבות מתאימות, להיחשב לסוד מסחרי (ראה טדסקי במאמרו הנ"ל , בעמ' 5 וכן Restatement, supra , סעיף 757). אולם, המקרה דנן איננו כזה. על-פי העובדות שקבע בית-משפט קמא, בנסיבות מסוימות הייתה ורגוס מספקת רשימת סוכניה לכל דורש ולפיכך אין לומר שבעלת הרשימה שמרה עליה בסוד ונקטה אמצעים לשמירת סודיותה או דאגה באופן סביר לשמירת המידע כסודי. הוא הדין לגבי רשימת הספקים. בית-משפט קמא קבע, כי:

"אין לראות בפנית הנתבעים לספקים של התובעות משום פגיעה בסוד עסקי. יתכן שקיימות נסיבות שבהם רשימות ספקים ומוצריהם הם בבחינת סוד כגון, כאשר מדובר באיזה שהוא ציוד מאוד ספציפי, או רכיב שהוא ייחודי לאיזה ספק מסוים ואשר מטעמים שונים (ביטחוניים כלכליים וכו'), בוחר אותו ספק שלא לפרסם דבר יצורו ברבים... אך לא הוכח מצב דברים כזה במקרה הנוכחי. מדובר באספקה של ציוד סטנדרטי, שהספק עושה מאמצים לשיווקו ולפרסומו. בנסיבות אלה, יש לראות את הידע שיש לנתבעים באשר לספקים כחלק מן הידע המקצועי הכללי של מי שמצוי בענף".

מקובלות עליי קביעות בית-המשפט בנושאים אלה והן מעוגנות בחומר הראיות.
 
אשר לדרישות הלקוחות ולצורכיהם, קבע בית-המשפט כי אלה לא היו בגדר סוד באשר הם מתגלים מיד עם יצירת הקשר עם אותו לקוח. גם בכך אינני מוצאת טעם להתערבות.
 
מסקנתי היא אפוא, כי אין להתערב בקביעות השופט קמא ככל שהן נוגעות לקביעה כי רשימת הלקוחות והספקים ודרישות הלקוחות וצורכיהם לא היו, במקרה דנן, בגדר סוד מסחרי.
 
הפרת חובת אמון כעילה עצמאית
כאמור, לא דן בית-משפט קמא בעילה זו, ועל כך מלינה ורגוס. אדון אפוא אני בה:
 
מעבר לחובה שלא לחשוף סוד מסחרי, מוטלת על העובד חובת אמון כלפי מעבידו. מכוח חובת האמון מנוע העובד מלחשוף כל מידע קונפידנציאלי שנמסר לו במסגרת עבודתו, אף אם אין המידע בגדר סוד מסחרי.
 
קיומה של חובת אמון בין עובד למעביד קיימים יחסי אמון ((fiduciary relationship המקימים לעובד חובות אמון כלפי מעבידו (לקיומה של חובת אמון של עובד כלפי מעבידו ראה: בג"ץ 531/79 סיעת "הליכוד" בעיריית פתח-תקוה נ' מועצת עיריית פתח-תקוה ואח', בעמ' 570-571, שם נקבע כי רשימת המצבים שבהם מתקיימים יחסי אמון אינה רשימה סגורה והיא קיימת במגוון רב של יחסים משפטיים; ע"א 711/72 מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לא"י, ע"א 2738/90 יהב נ' בן טובים ואח' וערעור שכנגד , בעמ' 701-702; L.S. Sealy "Fiduciary Relationships” ).
 
בשאלת קיומה של עילת תביעה עצמאית שעניינה הפרת חובת אמון, נקבע כי:
"...ניתן היה לבחון מבנה משפטי, שעל פיו חובתו של העובד כלפי מעבידו – הנגזרת מחובת האמון שהוא חב לו – עומדת על רגליה שלה, בלא שנראה בה אך חלק מהחוזה שבין הצדדים ובלא שנאפיין אותה אך כביצוע שלא בתום-לב של החוזה ... חובה זו עשויה להיתפש כחלק מדיני האמון, המהווים חלק מהמשפט המקובל נוסח ישראל..." (בג"ץ יבין פלסט , בעמ' 707; ההדגשה שלי – ט' ש' כ').
 
חובת האמון שחב עובד למעבידו כופה על העובד נורמות התנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובת הקיום בתום-לב. כך נפסק בעניין דב"ע מב/74-3 ורדי – עירית נתניה, בעמ' 65-66:
 
"יחסי עובד-מעביד מחייבים את העובד לנהוג בדרך המתיישבת עם האמון המתחייב מתפקידו, ואת המעביד – בדרך העולה מחובת הדאגה לרווחת העובד... וחובת ההגינות... שני אלה הם אף מעבר לחובת 'קיום בתום לב' שמסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973".
 
(לעניין ההבחנה בין חובת תום-הלב לבין חובת האמון ולחובות המוגברות שמטילה חובת האמון ראה: א' ברק חוק השליחות (כרך ב) , בעמ' 1037-1039; א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה , בעמ' 539, ה"ש 1 וטקסט סמוך; א' ברק שיקול דעת שיפוטי , בעמ' 495; ע"א 262/86 רוט ואח' נ' Deak and Co. Inc. ואח' וערעור שכנגד , בעמ' 365).
 
ראוי לציין, בפרט לאור נסיבות המקרה שבפנינו, כי חובות האמון של בעלי תפקידים ניהוליים בכירים רחבות יותר בהשוואה לעובדים אחרים, זוטרים יותר (M.A. Rothstein Employment Law ,at p. 505).
 
האיסור על שימוש במידע קונפידנציאלי של המעביד
 
מחובת האמון נגזרות חובות רבות, אשר רובן מתייחסות לתקופת קיומם של יחסי עובד-מעביד ולאופן ביצוע העבודה על-ידי העובד, כגון: האיסור על שידול לקוחות המעביד לעבור לעבוד עם העובד לאחר שיעזוב את מקום העבודה, עוד בתקופת עבודתו אצל המעביד, או האיסור על ניגוד עניינים. חובת האמון אינה מוגבלת רק לתקופת העבודה אצל המעביד. ענייננו הוא דווקא בחובות הנגזרות מיחסי האמון לאחר שהסתיימו יחסי העבודה. עם זאת, מטבעם של דברים קשורות חובות האמון, הנוגעות לתקופה שלאחר סיום יחסי העבודה, בדרך-כלל, לתחרות של עובד עם מעבידו לשעבר.
 
בקטגוריה זו של חובות שלאחר סיום יחסי עובד-מעביד, מוכרת במשפט המקובל ובמשפט הישראלי הדוקטרינה של איסור על שימוש במידע קונפידנציאלי של המעביד לשעבר (confidential information) לצורך התחרות עמו או העברת המידע לצדדים שלישיים (ראה פרידמן בספרו הנ"ל , בעמ' 309 טקסט סמוך לה"ש 160 והאסמכתאות המצוינות שם, בעמ' 353, ה"ש 98א). מקום שבו העובד עושה שימוש בסוד מסחרי של המעביד או במידע קונפידנציאלי אחר, בין בתקופת עבודתו אצל המעביד ובין לאחר שהסתיימו יחסי עובד-מעביד, עשויה לקום למעביד זכות תביעה שעיקרה הפרת חובת האמון האמורה. הגבלה זו על העובד חלה ללא צורך באיסור הסכמי מפורש על תחרות או בסעיף שמירת סודיות (J. Chitty On Contracts (vol. 2) ,at p. 733).
 
עילת תביעה זו של איסור על שימוש במידע קונפידנציאלי מוכרת ומבוססת במשפט האנגלו-אמריקני, אם כי הדעות חלוקות בשאלה מהו יסודה של עילת התביעה. יש הסבורים כי מקור החבות בתניה מכללא בחוזה ההעסקה; יש הסבורים כי מקורה בדיני הקניין ויש המציעים לראות בהפרת חובת האמון, עילה עצמאית (J.C. Shepherd The Law of Fiduciaries ,at pp. 321-326). ראה גם ניתוח הדין האנגלי בספרו הנ"ל של פרידמן, בעמ' 309-308. בספרות המשפטית ניתן גם למצוא אמירות שמהן עולה כי עילת התביעה נעוצה באיסור על תחרות בלתי הוגנת. כך למשל, Restatement, 2d, Agency  ובספרו הנ"ל של Rothstein, בעמ' 505. כמו כן, ניתן לשבץ את עילת התביעה של הפרת אמון במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט (פרידמן, בספרו הנ"ל , בעמ' 309).
 
מהו מידע קונפידנציאלי ?

 
11.  כאמור, חובת האמון בין עובד למעביד אינה משתרעת אך ורק על שמירה על סודות מסחריים של המעביד. האיסור על שימוש במידע קונפידנציאלי של המעביד חל גם על מידע אחר שאינו בגדר סוד מסחרי. כך נפסק בע"א 206/72 מיגן בע"מ נ' פאר ואח' , בעמ' 578:
 
"העילה השניה מבוססת על העקרון, שאין אדם רשאי לנצל לטובת עצמו מידע שנמסר לו מתוך יחסי אמון בין המוסר והמקבל. עקרון זה מקורו בדיני היושר, וביחסים שבין מעביד ועובד הוא מבוסס על תנאי מכללא בחוזה עבודה, האוסר על העובד לגלות סודות מסחריים של מעביד ולהפיק תועלת לרעת המעביד מכל סוד מסחרי או מכל ידיעה סודית שהגיעה אליו במהלך עבודתו וכתוצאה ממנה. אולם אותה התחייבות מכללא של העובד, שעליו לקיימה גם אחרי סיום יחסי העבודה, מוגבלת לידיעות סודיות ואיננה חלה על ידיעות שהן נחלת הכלל ועל ידיעות מקצועיות כלליות וניסיון מקצועי שרוכש העובד מתוך עבודתו" (ההדגשות שלי – ט' ש' כ').
 
זוהי גם גישת המשפט האמריקני הקובע כי ההגנה על מידע קונפידנציאלי משתרעת גם על מידע שאיננו בגדר סוד מסחרי (ראה Restatement, 2d, Agency  § 396(b); Nucor Corp. v. Tennessee Forging Steel Service, Inc).
 
12.  מהו אותו מידע קונפידנציאלי שאינו עולה כדי סוד מסחרי, המוגן גם לאחר סיום יחסי העבודה?
ככלל, כדי שתקום החובה שלא לעשות שימוש במידע של אחר, על המידע עצמו להיות קונפידנציאלי. לדרישה זו שני פנים: פן אחד, עניינו נסיבות העברת המידע. הפן האחר עניינו סוג המידע.
 
לעניין נסיבות העברת המידע, יש להוכיח כי המידע הועבר בתנאי שלא ייחשף מעבר לקבוצה מסוימת של אנשים. כשמדובר ביחסי עובד-מעביד ברור שהמידע נמסר לעובד למטרות מסוימות מאוד של ביצוע העבודה לטובת המעביד. יחסי עובד-מעביד מטיבם מאפשרים לעובד לקבל ולאסוף אינפורמציה שברשות המעביד בעת שהוא מבצע את העבודות שהוטלו עליו ולצורך ביצוען. עם זאת, חובת הסודיות אינה חלה על כל מידע שנמסר לעובד או שהעובד רכש בקשר עם עבודתו. כאמור, יש להוכיח כי המידע עצמו ראוי להיות מוגן. בעניין זה יש להבחין בין תקופת קיומם של יחסי עבודה לתקופה שלאחר סיומם. כל עוד נמשכים יחסי העבודה, העובד אינו יכול לעשות שימוש במידע עסקי של המעביד או להעבירו לאחרים. אך בדרך-כלל, כאשר הסתיימו יחסי העבודה, רשאי עובד לעשות שימוש בכישורים ובידע האישי שרכש בקשר עם עבודתו כדי להפיק תועלת אישית ולהתחרות במעבידו, ובלבד שלא יעשה שימוש במידע קונפידנציאלי של המעביד העולה כדי הפרת חובת אמון או הפרת החובה לנהוג בתום-לב (ראה: Faccenda Chiken Ltd. v. Fowler (1986)  at pp. 623j, 625g-j; Worsley & Co. v. Cooper 1939).

13.  השאלה אם יש מקום להבחין בין מצב שבו העובד משתמש במידע של המעביד לצורך פרנסתו לבין מצב שבו הוא מוכר את המידע לצדדים שלישיים, הושארה בצריך עיון בעניין Faccenda Chicken Ltd. הנ"ל (עמ' 627 מול אות השוליים h). באותו מקרה נקבעו מבחנים לסיווגו של מידע כמידע קונפידנציאלי, כדלקמן:

א. סוג העבודה – בעיסוק שבו מעצם טיבו וטבעו מועבר מידע קונפידנציאלי לעובד באופן קבוע, יכול המעביד לצפות מהעובד להבין את רגישות המידע יותר מאשר מעובד שמועבר אליו מידע קונפידנציאלי באופן מקרי.

ב.  המידע לפי טיבו הוא סוד מסחרי או חומר שאינו בא בגדר הגדרת סוד מסחרי אך נחשב, בנסיבות העניין, כקונפידנציאלי במידה גבוהה עד שהוא דורש הגנה כשל סוד מסחרי. אין אפשרות לספק רשימה של מידע מוגן, ויש לאתר אותו על-פי סממניו ומאפייניו. תהליכי ייצור סודיים הם דוגמה מובהקת למידע קונפידנציאלי. העובדה שהמידע נמסר לחוג אנשים מצומצם יכולה לשפוך אור על סטטוס המידע ומידת הקונפידנציאליות שלו.

ג. המידע הרלוונטי ניתן להפרדה ממידע אחר שהעובד רשאי לעשות בו שימוש, כגון הידע הכללי והמיומנות שרכש העובד במהלך עבודתו.

מבחנים אלה מבטאים דרך אחת מני כמה, להתמודד עם תחימת המידע הקונפינדציאלי ועם הגדרתו.

מבחן אחר, כללי יותר, הוצע בפסק-הדין בעניין Thomas Marshall Ltd. v. Guinle 1978 , ולפיו אינפורמציה קונפידנציאלית היא אינפורמציה מן הסוג שעל רקע הפרקטיקה המקובלת באותו שטח עיסוק או מסחר, סביר שהמעביד יסבור שאין זה מידע שבנחלת הכלל ומסירתו של המידע עשויה לגרום לו נזק (Chitty, בספרו הנ"ל , בעמ' 734-733 וכן ב-Encyclopedia of Labour Relations Law , at p. 1134). פראמטרים נוספים לבחינת סיווגו של מידע כקונפידנציאלי, מביא פרופ' פרידמן בספרו הנ"ל , בעמ' 311-312:

"לא כל רעיון זוכה להגנה. נאמר לא אחת כי נדרש שיהיה זה רעיון מועיל וכן 'חדש וקונקרטי' ואין די בכך שהוא כללי, סתמי ומופשט. קיימים בענין זה מספר שיקולים. ככל שהרעיון כללי וסתמי יותר, גדלים הסיכויים שהנתבע יגיע אליו בכוחות עצמו. יתרה מזאת, יש להבחין בין רעיונות, שהם בתחום שלגביו יש להתיר החלפה חפשית של אינפורמציה, לבין רעיונות שהגיעו לשלב שבו הפכו קונקרטיים, מוגדרים ותכליתיים במידה שראוי לזכות את הוגיהם בהגנה. בדומה לכך, בתחום הידע והסודות המקצועיים יש להבחין בין שיפור כללי בכושרו של העובד והתקדמותו המקצועית (שאותה הוא רשאי לקחת עימו) לבין סוד מקצועי קונקרטי של מעבידו (דוגמת רשימות לקוחות או נוסחת ייצור שהוא שומר בסוד), שבו אין העובד רשאי להשתמש לטובת עצמו או להעבירו לזולת.

...ככל שהיו יחסים אלה יחסי אמון אינטנסיביים יותר (או ככל שיגדל הדופי בהתנהגות הנתבע), כן תקטן דרישת החידוש והקונקרטיות מן הרעיון, ולהיפך, בהעדר קשר קודם (למשל, משלוח רעיון, אשר לא הוזמן, לאדם זר), כן תוחמר הדרישה לגבי הרעיון שעליו מבקשים להגן".

ראוי לציין, שבהצעת החוק לאיסור תחרות לא הוגנת, נקבעה עוולה נזיקית כללית שעניינה תחרות בלתי הוגנת וייתכן שבמסגרתה תוטל חובה על עובד להגן על מידע קונפידנציאלי אף שאין הוא עולה כדי סוד מסחרי (לנושא תחרות בלתי הוגנת ראה גם י' עמית "על חופש העיסוק והסוד   המסחרי" ).
הפרת חובת אמון על-ידי המשיבים

14.  יישום האמור לעיל על ענייננו מוליך למסקנה כי המשיבים הפרו חובת אמון כלפי ורגוס לא רק על-ידי פגיעה בסודותיה המסחריים, אלא גם במובנה הרחב של חובה זו החורג מעבר לחובה שלא לחשוף סוד מסחרי. ההפרה מתבטאת בשניים: סוג המידע שנטלו עמם המשיבים, ואופן הוצאתו מוורגוס והעברתו לשימושם ולשימוש כרמקס. מדובר בעזיבה של קבוצת עובדים בכירים שעבדו יחד במשך שנים אצל ורגוס, וחברו יחד, בעצה אחת, כדי לעוזבה ולהקים חברה מתחרה מיד עם פרישתם. באלמנט ההתארגנות, העזיבה המשותפת המיידית, הקמת החברה החדשה והפתיחה מיד, ללא תקופת צינון, בתחרות בתחומים זהים לתחומים שבהם עסקה ורגוס ולגבי מוצרים זהים ולקוחות זהים, יש היבט של הפרת אמון. הקירבה בזמן מחדדת את חוסר הלויאליות למעביד כאשר עד לפרישה ולהקמת המפעל המתחרה, ייצגו העובדים את המעביד וקידמו את האינטרסים שלו. לכך יש להוסיף פניה מיידית לרשימת הלקוחות והספקים, אף כי נקבע שבמקרה שלפנינו אין הרשימה בגדר סוד מסחרי. לכך יש להוסיף את ההשתתפות במכרז למוצרי ורגוס סמוך לאחר הפרישה, תוך שימוש במידע ובתמחיר שניטל ממנה.

כל הצעדים הנ"ל ננקטו כדי ליצור כלי מהיר ויעיל שאליו הועבר כל המידע של ורגוס, גם אם בחלקו היה הוא פרי יצירתם של המשיבים. במידע שהועבר, שהוא קונפידנציאלי מעצם טבעו וטיבו ושהיה נחלה בלעדית של ורגוס באותה תקופה כיצרנית שימות יחידה, ובנסיבות העברתו יש כדי להעמיד עילה של הפרת חובת האמון שהמשיבים חבו לוורגוס.

15.  תחרות בלתי הוגנת כשלעצמה לא הוכרה כעילת תביעה (ב"ש 894/85 (ע"א 490/85) מלחי יריחו בע"מ ואח' נ' מפעלי ים המלח בע"מ ואח', בעמ' 528). שם נדון מקרה שבו לא שררו יחסים כלשהם בין המתחרים קודם לתחרות. אולם נראה לי שבנסיבות מסוימות, כאשר העובד משתמש במידע קונפידנציאלי שרכש אצל מעבידו תוך הפרת חובת האמון, יש להגן על אותו מידע אף שהפועל היוצא מנטילת המידע מהמעביד והשימוש בו הם, תחרות בלתי הוגנת שאיננה מהווה עילה עצמאית. כך בע"א 347/90, 3180/92 סודהגל בע"מ ואח' נ' ספילמן; סודהפופ בע"מ נ' ספילמן ואח' נפסק, בעמ' 477:
 
"תחרות מסחרית כלשעצמה – גם אם היא מלווה בהפרה של הליכות המסחר המקובלות – אינה מעמידה לנפגע עילה קניינית או נזיקית... אך תחרות הפוגעת בציפייה עסקית לגיטימית של הנפגע (כגון הציפייה להמשך הקשר עם לקוחותיו) והמצמיחה למתחרה, על חשבון הנפגע, רווח או טובת הנאה, עשויה – בהתקיים תנאים מסוימים – להעמיד לנפגע עילת תובענה בשל עשיית עושר ולא במשפט".
המלומדת פ' פרידמן במאמרה "'גניבת עין': הגנתו (החלקית) של המתחרה המסחרי כנגד פרסומת כוזבת של יריבו" מציינת אף היא בעמ' 333:

"שיטה משפטית המכירה, במידה זו או אחרת, בקיומה של תחרות חפשית, חייבת להניח בד בבד גם קיומם של כללי התנהגות המקובלים כהוגנים ומותרים בתחרות זו, ולאסור פרקטיקות שאינן עונות על הכללים הנ"ל".

בקובעי זאת אינני מתעלמת מהאינטרסים הראויים להגנה של המשיבים שנמנו לעיל, ביניהם עידוד תחרות חופשית, זכות להשתמש בידע שנרכש על-ידי עובד במקום עבודתו, וחופש העיסוק. אולם בשקלול ובאיזון בין האינטרסים השונים המעומתים אלה מול אלה, סבורה אני כי בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן נוטה הכף לחובת המשיבים.

התביעה נגד כרמקס

16.  העילות שנדונו לעיל יכולות להוות בסיס לתביעה נגד כרמקס – שהיא צד שלישי במערכת היחסים בין העובדים הפורשים לבין ורגוס. "ההגנה על ידע, רעיון וסוד מקצועי, כאמור, כוחה יפה גם כלפי צד שלישי, אליו הועברו על ידי מי שלא היה רשאי להעבירם. הצד השלישי עשוי להתחייב בתשלום פיצויים בגין גרם הפרת חוזה או גרם הפרת חובת אמון (אם התמלאו התנאים הדרושים לשם כך). אפילו פעל הצד השלישי בתום לב, הוא עשוי להתחייב בעשיית עושר בתשלום עבור השימוש במה שנחשב כ'קנין' או 'מעין קנין' של התובע (וכן ניתן להוציא נגדו צו מניעה בפני המשך השימוש)" (ד' פרידמן בספרו הנ"ל, בעמ' 312, וראה בג"ץ יבין פלסט הנ"ל, בעמ' 707).
 
עשיית עושר ולא במשפט

17.  האם קמה לוורגוס עילת התעשרות שלא כדין, והאם זכאית היא לסעד בגין התעשרות כזו? בית-משפט קמא קבע כי לא קמה עילה כזו בענייננו, ועל כך מלינה ורגוס.

שלושת יסודות עילת ההתעשרות שלא כדין המנויים בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 הם התעשרות, הבאה לזוכה על חשבון המזכה, שלא על-פי זכות שבדין. דומה כי שני היסודות הראשונים מתקיימים בענייננו.
ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ ואח', קובע בית-המשפט כי גם במקרים שבהם לא ניתן להצביע על דין מפורש שבניגוד לו פעל המתעשר, יכול שהמבחן יהיה, היות ההתעשרות בלתי צודקת.

"עתה השאלה היא, אם כן, אם התעשרותו של המערער, היבואן המתחרה, איננה כדין" (שם, בעמ' 321). ובהמשך, בעמ' 323:

"המקרים הקשים להכרעה בשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הם המקרים בהם לא ניתן להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו.

במקרים אלה, המבחן לשאלה אם ההתעשרות אינה כדין היא בבחינה אם התעשרות זו היא בלתי צודקת.
...
...בהחלת העיקרון הכללי במצבים חדשים יש להתחשב בשיקולים שונים:

'השיקולים בהחלת העקרון הכללי כוללים את עצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמכוחה זכה הנתבע ברווח'".

וראה גם בנושא זה ע"א 6126/92 אטלנטיק, חברה לדייג ולספנות בע"מ נ' דג פרוסט תעשיות דייג (1984) בע"מ ואח'. במקרה שבפנינו נראה כי התנהגות המשיבים הולידה "התעשרות בלתי צודקת" כאמור, שכן, במעשיהם הפרו המשיבים סוד מסחרי וחובת אמון, ודי בכך כדי לענות על היסוד של "שלא כדין" בעילת עשיית עושר ולא במשפט.

עם זאת, איני מוצאת להכריע בסוגיה זו, שכן קמות לוורגוס עילות שונות כמפורט לעיל, שבעטיין זכאית היא לסעד ואין בכוחם של דיני עשיית עושר להעניק למערערים סעד נוסף על הסעדים המוענקים מכוח הפרת סוד מסחרי והפרת חובת אמון.
 
הסעד

18.  בית-משפט קמא נמנע מלתת צו-מניעה נגד המשיבים, בין השאר, משום שהם תרמו לא מעט לפיתוחם ולקידומם של הסודות המסחריים שבהם עשו שימוש, והיה ספק בעיניו אם הסודות הנוגעים לטולרנסים ולתמחיר היו אקטואליים עת ניתן פסק-הדין. כמו כן סבר הוא, כי מתן צו בשלב כה מאוחר, כאשר כרמקס עוסקת בייצור פריטים מפריטים שונים מאז שנת 1988, לא יהיה אפקטיבי ויצריך מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית-המשפט.
 
נושאים: צדק בית-המשפט בהימנעו מליתן צו-מניעה הן מהטעמים שפירט, הן משום הזהירות שיש לנהוג בה במתן צו כזה בשל הפגיעה הקשה בתחרות החופשית ובחופש העיסוק של העובד, והן משום יחסיותה של הפגיעה שאיננה מוחלטת. האינטרס המוגן איננו מצדיק הגנה צמיתה אלא הגנה זמנית וחלקית, שניתן לתתה במסגרת פסיקת פיצויים או השבה או שניהם. נימוק חשוב נוסף להימנעות ממתן צו כזה הוא חלוף הזמן הרב מאז האירועים, שגם אילו היה מקום מלכתחילה לתת צו כזה, ולו לתקופה קצרה, חלפה תקופה זו זה מכבר.

אשר-על-כן, סבורה אני כי בגין ההפרות של הסודות המסחריים ושל חובת האמון, יש לחייב את המשיבים כלפי ורגוס, ולשם כך, יש להחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי לצורך דיון בשלב השני שאותו קבע השופט המלומד עצמו כשלב נפרד לבירור הסעדים המתאימים. בית-המשפט ישקול את שאלת הנזק, אם נגרם ובאיזה שיעור, וישקול את משך התקופה שבגינה יש לפסוק לוורגוס פיצויים או השבה או שניהם.

המשיבים ישלמו לוורגוס הוצאות בסך 25,000 ש"ח.
 
השופט צ' א' טל
אני מסכים.
 
השופט י' טירקל  
אני מסכים.
 
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן.
 
ניתן היום, ז' בניסן תשנ"ז (14.4.1997).


אי תחרות - שמירת סודיות - הגבלת חופש העיסוק - תקופת צינון - האם זה חוקי להגביל את חופש העיסוק של העובד ? מהו שיעור המס החל על תשלומים לפי הסכם בין עובד למעביד להתחייבות לאי תחרות ?
 
חובת אמון וחובת תום לב החלות על עובד - שמירת סודיות ואי תחרות במהלך ולאחר סיום יחסי עובד מעביד - איזון בין חופש העיסוק של העובד לבין הגנה על אינטרסים לגיטימיים של המעסיק
 
 
אי תחרות - חוקים, פסקי דין והיבטי מס
  דף קודם  
Bookmark and Share
הדפס את המאמר
אפליקציות
מחשבונים
טפסים
מצגות
פיצויי פיטורין
פיטורין והתפטרות
מאמרים
כתבות
טופס 161
קיבוע זכויות
סימולטור מס
עדכונים שוטפים
סרטונים

תכנון פרישה

תכנון מס
תכנון כלכלי
תקנון | קצת עלינו | לתאום פגישת ייעוץ | 1599-500-570
Facebook Google Plus
תקנון | קצת עלינו
לתאום פגישת ייעוץ 1599-500-570
Facebook +Google
© כל הזכויות שמורות לבי. פור יועצי פרישה בע"מ.