דף הבית
לתאום פגישת ייעוץ
1599-500-570
בי. פור יועצי פרישה בע''מ פרישה
סימולטור 161
 
אל תשלמו מס מיותר תכנון מס
 
להנות מהמקסימום תכנון כלכלי
 
סימולטור מס
אפליקציות
מחשבונים
טפסים
סרטונים
קיבוע זכויות
פיצויי פיטורים
כתבות
מאמרים
טופס 161
עדכונים שוטפים
מצגות
פיטורים והתפטרות

שמילוביץ נ' בית חולים בלומנטל בע"מ ואח' - בית חולים בלומנטל בע"מ ואח' נ' שמילוביץ דב"ע נז / 3-98 , 3-101

לפי סעיף 20 (ב2) לחוק הגנת השכר מעביד רשאי לקזז מפיצויי פיטורים חוב שחייב העובד למעביד ואולם בעת פטירה של עובד לגבי פיצויי פיטורים המגיעים לשאירי העובד הנפטר, קבע המחוקק בחוק פיצויי פיטורים שהם לא יהיו חלק מהעיזבון ולכן לא ניתן לקזז את החוב של העובד מפיצויי פיטורין אשר להם זכאים השאירים.

בבית-הדין הארצי לעבודה

לפני סגן הנשיא י' אליאסוף, והשופטים א' ברק, ע' רבינוביץ
נציג עובדים (דותן), נציג מעבידים (חכם)

בעניין:

דב"ע נז / 3-98
שרה שמילוביץ המערערת
1. בית חולים בלומנל בע"מ
2. רפיח בית-החלמה בע"מ
3. נאות כרמל בית-החלמה חיפה בע"מ המשיבות

דב"ע נז / 3-101
1. בית חולים בלומנל בע"מ
2. רפיח בית-החלמה בע"מ
3. נאות כרמל בית-החלמה חיפה בע"מ המערערות
שרה שמילוביץ המשיבה




פסק-דין
השופט רבינוביץ
1. ערעורים אלה הם על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בחיפה (תב"ע
נא3-1070/; השופט הראשי סומך ונציגי הציבור גרסון וברנץ) אשר חייב את הנתבעות בתיק הנ"ל לשלם לתובעת פיצויי פיטורים. ערעורן של הנתבעות מתייחס לחיוב בפיצויי פיטורים, וערעור התובעת מתייחס לאי-פסיקת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים וכן לגובה ההוצאות שנפסקו לזכותה.
הדיון בשני הערעורים אוחד.
התובעת בתיק בית-הדין האזורי תיקרא בערעורים אלה הגב' שמילוביץ. הנתבעות בבית-הדין האזורי תיקראנה בערעורים אלה ביחד – החברות.

2. הגב' שמילוביץ היא אלמנתו של יוסף שמילוביץ ז"ל שנפטר ביום 29.8.1990 (להלן – המנוח).
3. המנוח היה עובד החברות ובעל מניות בהן עד יום פטירתו.
4. תביעת הגב' שמילוביץ הייתה לתשלום פיצויי פיטורים עקב פטירת המנוח.
5. תקופת עבודת המנוח בחברות והמשכורת האחרונה שקיבל מהן אינן שנויות במחלוקת.
6. הסכום הכולל של פיצויי הפיטורים שהייתה זכאית לו הגב' שמילוביץ ביום פטירת המנוח הסתכם ב227,375- ש"ח, וגם סכום זה אינו שנוי במחלוקת.
7. אין מחלוקת שבגין פיצויי פיטורים שולמו לגב' שמילוביץ הסכומים הבאים:
(א) סך של 75,932 ש"ח שולם ביום 24.3.1991 על-ידי מגדל – חברה לביטוח בע"מ (להלן – מגדל).
(ב) יתרת הסכומים המפורטים להלן שולמו על-ידי החברות עצמן או מי מהן.
(1) סך של 15,000 ש"ח שולם ביום 1.3.1991.
(2) סך של 10,000 ש"ח שולם ביום 19.3.1991.
(3) סך של 35,000 ש"ח שולם ביום 11.6.1991.
(4) סך של 35,000 ש"ח שולם ביום 27.6.1991.
8. החברות טענו, כי שלמו לגב' שמילוביץ סכומים נוספים כפיצויי פיטורים בימים 26.2.1991, 22.8.1991 ו27.10.1991- בסכום כולל של 39,000 ש"ח.
בנוסף לכך טענו החברות, כי קיים חוב של המנוח לחברות. על כך שהמנוח היה חייב כסף לחברות לא הייתה מחלוקת. כראיה לקיומו של חוב זה הציגו החברות את נ2/ שהתקבל בבית-הדין האזורי בכפוף להמצאת "חומר הגלם" שעל-פיו נערך מסמך זה.
באת-כוח החברות הגישה לתיק בית-הדין האזורי ביום 7.8.1996 את "חומר הגלם", שלטענתה, לפיו נערך המסמך נ2/, אך לא התקיים דיון נוסף על מסמכים אלה בבית-הדין האזורי.
9. גב' שמילוביץ הכחישה כי קיבלה מן החברות סכומים נוספים בגין פיצויי פיטורים וציינה, כי סכומים מסוימים נוספים שקיבלה, שולמו לה על-פי הסדר ביניים שנעשה בבית-המשפט המחוזי בחיפה (להלן – הסדר הביניים) בגין מערכת יחסים אחרת שבין החברות לבעלי מניותיהן, שהמנוח היה אחד מהם, ולא כתשלומים הנובעים מיחסי עובד ומעביד בין המנוח לחברות. כמו כן הכחישה הגב' שמילוביץ כל טענה לתלות בין זכותה לקבל את פיצויי הפיטורים לחוב המנוח לחברות.
יצוין, כי הגב' שמילוביץ לא העידה בבית-הדין האזורי, וכי בנה, צבי שמילוביץ, הוא זה שהביא את גירסתה וטיעונה בבית-הדין האזורי.
10. (א) בית-הדין האזורי דחה את טענות החברות לתשלומים נוספים ששולמו על-ידיה לגב' שמילוביץ כפיצויי פיטורים בנימוק שאלה לא הוכחו, וקיבל את עמדת גב' שמילוביץ, שאותם תשלומים שהוכח תשלומם, בוצעו במסגרת הסדר הביניים הנוגע למערכת היחסים שבין בעלי המניות לחברות, ולא למערכת היחסים שבין עובד למעביד.
(ב) בית-הדין האזורי גם דחה את טענת החברות לזכותן לנכות מכספי פיצויי הפיטורים את חובו של המנוח להן, בקבלו את טיעון גב' שמילוביץ לפיו תשלום פיצויי הפיטורים לגב' שמילוביץ לא היה מותנה כלל בתשלום חובות המנוח לחברות.
(ג) לעומת זאת דחה בית-הדין האזורי את תביעת גב' שמילוביץ לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים בנימוק לקיומה של מחלוקת משפטית בדבר עצם החבות בתשלום פיצויי פיטורים ולגבי שיעורה.
11. תמצית טענות החברות בערעורן היא זו:
(א) על-פי עדות עד התביעה היחיד, מר צבי שמילוביץ, ביום 19.2.1991, הסתכמה יתרת פיצויי הפיטורים בסכום של 65,000 ש"ח אך לאחר תאריך זה שולם סכום גבוה הרבה יותר, כך שלא נותר כל חוב של החברות לגב' שמילוביץ.
(ב) חוב המנוח לחברות אינו שנוי במחלוקת, ומכאן שהיה מקום להתיר לחברות לקזזו מסכום פיצויי הפיטורים על-פי הוראת סעיף 20(ב2) לחוק הגנת השכר, תשכ"ח1968- (להלן – חוק הגנת השכר).
(ג) החברות הוכיחו את תשלומיהן הנוספים לגב' שמילוביץ, שלא כקביעת בית-הדין האזורי בנושא זה. כמו כן יש להביא בחשבון תשלומים אלה גם כספים ששולמו לגב' שמילוביץ במסגרת הסדר הביניים.
(ד) משלא כיבדה משפחת שמילוביץ את הסדר החזרת חוב המנוח לחברות, לא היה על החברות לשלם לגב' שמילוביץ את פיצויי הפיטורים.
(ה) יש להביא בחשבון הסכומים ששילמה "מגדל" לגב' שמילוביץ ע"ח פיצויי פיטורים גם את הסכום של 11,980 ש"ח – סכום חוב ההלוואה של המנוח ל"מגדל" – שעל-פי נ6/ נוכה מסך הכל הסכום ששולם ע"י "מגדל" עקב פטירת המנוח.
(ו) לא היה מקום לחייב את החברות בהפרשי הצמדה וריבית על כל סכום וסכום ששולם באיחור מיום 29.8.1990, משום שהיה צריך לזקוף כל סכום שהתקבל קודם כול על חשבון הקרן.
(ז) רפיח בית החלמה בע"מ (להלן – רפיח) שילמה לגב' שמילוביץ פיצויי פיטורים בסכום הגבוה מחובה שלה לגב' שמילוביץ.
12. טענות אלה של החברות דינן להידחות – כפי שנפרט להלן אחת לאחת.
א. הטענה לתשלום חוב פיצויי הפיטורים בסך 65,000 ש"ח לאחר יום 19.2.1991.
יתרת פיצויי הפיטורים ביום 19.2.1991 לא הייתה 65,000 ש"ח.
על-פי חשבון מנהל החשבונות של החברות מיום 16.5.1991 (נספח ב' לכתב התביעה), סכום פיצויי הפיטורים שהגיע לגב' שמילוביץ ביום 16.5.1991 הסתכם ב135,000- ש"ח. מתוך סכום זה שולם לאחר יום 16.5.1991 סך של 70,000 ש"ח (35,000 ש"ח ביום 11.6.1991 ו35,000- ביום 27.6.1991), כך שהיתרה שנותרה בסוף חודש יוני 1991 הסתכמה ב65,000- ש"ח (ראה גם ת3/ הנושא תאריך 11.7.1991).
יתרה זו בסך 65,000 ש"ח היא היתרה הנכונה ליום 27.6.1991 ולא היתרה הנכונה ליום 19.2.1991, כשם שניסו החברות להציג בסיכומיהן בבית-הדין האזורי ובטענותיהן בבית-דין זה. אין מחלוקת שיתרה זו לא שולמה, ומכאן שיש לדחות אפוא את טיעון החברות בנקודה זו מכול וכול.
ב. הטענה לזכות לקיזוז חוב המנוח מסכום פיצויי הפיטורים מכוח סעיף 20(ב2) לחוק הגנת השכר.
(1) סעיף 20(ב2) לחוק הגנת השכר קובע:
"המעביד רשאי להפחית מפיצויי הפיטורים ומפיצוי ההלנה סכום של חוב שחייב העובד למעביד או סכום שהמעביד חייב או זכאי לנכותו מפיצויי הפיטורים".
(2) אילו חי היה המנוח והיה זכאי לפיצויי פיטורים, אין ספק שהחברות היו זכאיות לנכות מסכום פיצויי הפיטורים שלו את סכום החוב שחייב היה המנוח (אילו חי) לחברות.
פטירתו של המנוח שינתה לחלוטין את פני הדברים כפי שנבהיר להלן.
(3) פטירתו של המנוח היא זו שהולידה במקרה זה את הזכות לפיצויי הפיטורים לגב' שמילוביץ. אילולא נפטר המנוח, לא הייתה נוצרת הזכות לפיצויי פיטורים. זכות זו נוצרה מכוח סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג1963- (להלן – חוק פיצויי פיטורים) שזו לשונו:
"(א) נפטר עובד, ישלם המעביד לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו.
'שאירים' לענין זה – בן זוג של העובד בשעת פטירתו... וילד של העובד שהוא בגדר תלוי במבוטח לענין גמלאות לפי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשכ"ח1968-...
(ב) ...
(ג) פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר לא יראו אותם כחלק מהעזבון" (ההדגשה הוספה).
אין מחלוקת שבמקרה הנוכחי אין "ילדים" כמשמעות המונח "ילד" בסעיף 5(א) לחוק פיצויי פיטורים, ולכן השאירה היחידה של המנוח היא הגב' שמילוביץ שהייתה בת-זוגו של המנוח בשעת פטירתו.
(4) נקודת הזמן של פטירת המנוח (להלן – הרגע הקובע) היא שיצרה את הזכות לפיצויי פיטורים לגב' שמילוביץ, אך בד בבד, בו-זמנית, באותו הרגע הקובע היה המנוח ככל אדם נפטר לחסר יכולת (לא רק פיזית אלא גם משפטית) לקבל כספים ולחוב חובות. זכויות הנפטר ברגע הקובע הן זכויות עיזבונו וחובות הנפטר הן חובות עיזבונו.
(5) לגבי פיצויי הפיטורים המגיעים ומשתלמים לשאירי הנפטר, קבע המחוקק באופן יוצא מן הכלל שאלה לא יהיו חלק מהעיזבון אלא מנת חלקו של ה"שאיר" בלבד.
הזכות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים היא ודאי לא של המנוח, ובאופן חריג גם לא זכות של עיזבונו. היא יוחדה כולה ל"שאיר" המנוח, ואין לעיזבון כל חלק ונחלה בזכות זו.
(6) נקודת מוצא זו מביאה למסקנה חד-משמעית שלא ניתן להחיל במקרה זה את סעיף 20(ב2) לחוק הגנת השכר.
הסכום שמעביד רשאי לנכות מפיצויי הפיטורים על-פי סעיף 20(ב2) לחוק הגנת השכר הוא "סכום של חוב שחייב העובד למעביד", אבל ברגע הקובע, "רגע הפטירה" שבו נוצרה הזכות לפיצויי פיטורים – לא קיים עוד "סכום של חוב שחייב העובד למעביד", מפני שחוב העובד ברגע הפטירה היה לחוב העיזבון.
פיצויי הפיטורים במקרה זה גם הם אינם של "העובד", הם פיצויי פיטורים של ה"שאיר", במקרה הנוכחי, של האלמנה. הם שייכים רק לה, ואין העיזבון יכול לנגוס מהם מאומה.
במקרה הנוכחי ניצבות החברות כנושי המנוח שרשאיות לתבוע את חוב המנוח, וזאת מהעיזבון בלבד, ומנגד ניצבת האלמנה, הגב' שמילוביץ, אשר כבעלת חלק מהעיזבון תצטרך לשאת בהתאם לגודל חלקה בעיזבון גם בחובותיו של העיזבון, אך בשום פנים ואופן לא ניתן לגבות את חובות העיזבון – בין ישירות ובין בדרך של ניכוי – מפיצויי הפיטורים, השייכים רק לאלמנה.
על-פי ההוראה המפורשת של סעיף 5(ג) לחוק פיצויי פיטורים, לא ניתן לקזז את חובות העיזבון מפיצויי הפיטורים, משום שפיצויי הפיטורים אינם חלק מהעיזבון. זכות התביעה של החברות היא מהעיזבון אך לא מפיצויי הפיטורים שאינם שייכים לעיזבון, כי אם לאלמנה בלבד.
(7) כך פסק בית-דין זה בדב"ע נב9-74/ שחר – חב' מעדני דן בע"מ ואח' [1] (להלן – פסק-דין דניאל שחר [1]).
מן הראוי להביא את עובדות מקרה זה שפורטו בפסק הדין:
"1. המנוח שלום לחוביץ ז"ל (להלן – לחוביץ), עבד בחברת 'מעדני דן בע"מ' (להלן – החברה), ובתקופת עבודתו בחברה בוטח 'ביטוח מנהלים', בחברת הביטוח 'מנורה'; ביטוח המנהלים, כידוע, כלל אף את תשלומי פיצויי הפיטורים.
לחוביץ חב כספים למערער ובגין חוב זה הוטלו עיקולים שונים על כספיו של לחוביץ; משנפטר לחוביץ, התעוררה השאלה האם פיצויי הפיטורים המשתלמים עקב הפטירה, שייכים לנושה – המערער, או לשאיריו של לחוביץ.
2. במסגרת תביעה שהגישו יורשי המנוח לחוביץ לבית הדין האזורי בתל-אביב (תב"ע נא3-884/), הוגש טען ביניים ובו ביקשה החברה מבית הדין להכריע בשאלה למי שייכים פיצויי הפיטורים – לשאירים או לנושה (המערער).
בית-הדין האזורי קבע כי כספי פיצויי הפיטורים שייכים לשאירים, וזאת מאחר שמטרת סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג1963-, הינה מטרה סוציאלית, קרי – דאגה לשאיריו של העובד לאחר שנכרת מטה לחמם עקב פטירתו".
בית-דין זה פסק באותו הליך:
"...(א) נקודת המוצא היא פסקה ג' לסעיף 5 לחוק, שעיקרה - אין לראות בפיצויי הפיטורים במקרה של פטירה, חלק מהעיזבון".
להוראה זו שתי נפקויות: האחת – אין כספי פיצויי הפיטורים המגיעים מכוח אותו סעיף לחוק, מתחלקים בשיעורים שנקבעו בחוק הירושה, בין היורשים, גם אם כל היורשים הם שאיריו של המנוח; במילים אחרות, כספי פיצויי הפיטורים מתחלקים בין השאירים, בחלקים שווים ביניהם (אלא אם, כמובן, קיים הסכם אחר בין כל השאירים).
הנפקות השנייה היא בעניין זכויות צד שלישי. חוק הירושה, תשכ"ה1965- (להלן – חוק הירושה), מתייחס לסילוק חובות העיזבון; סעיף 124 מתייחס לסילוק החובות על-ידי היורשים, וסעיף זה מפנה להוראות בדבר סילוק החובות על-ידי מנהל העיזבון. סעיף 100 לחוק הירושה, הדן בסילוק חובות עיזבון על-ידי מנהל העיזבון, קובע:
"א. לסילוקם של חובות העזבון ישתמש מנהל העזבון בראש וראשונה בכספים הנמצאים בעזבון".
מאחר שמכוח סעיף (ג) לחוק פיצויי פיטורים, אין כספי פיצויי הפיטורים המשתלמים עקב פטירת המנוח, נמנים עם "כספים הנמצאים בעיזבון", הרי שאין להשתמש בהם לצורך סילוק חובות העיזבון;
ב. לתוצאה זהה נוכל להגיע גם בדרכו של בית-הדין האזורי, ז"א – בחינת המטרה שהנחתה את המחוקק בחוקקו את סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים.
מסקנתו של בית הדין האזורי, על פיה מטרת המחוקק הייתה לאפשר לשאירים קיום בכבוד אחרי פטירת מפרנסם, משתלבת עם הוראות בנושאים דומים בחוקים אחרים שעניינם דומה.
...
חוק הגנת השכר, התשי"ח1958-, מגן, בסעיף 8(ה), מפני עיקול, העברה או שעבוד של קצבה המשתלמת מאת מעביד או קופת גמל (עד לתקרה שנקבעה בפסקה א' לאותו סעיף).
הוראה דומה מצויה בסעיף 58(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל 1970.
לענין זה, נביא דברים שאמר בית המשפט העליון:
"עיקרון חשוב, העובר כחוט השני בחוק הגמלאות, הוא, שהמדינה תראה זאת מעניינה להבטיח לגמלאי קצבה שוטפת וברמה נאותה לאורך ימים, מבלי שהקצבה המגעת לגמלאי תישחק ותכורסם מכל סיבה שהיא, שהרי אם כך יקרה, תגבר מצוקתו של הגמלאי, והוא עלול להיות, חלילה, לנטל על הציבור דווקא בימים, שבהם הוא זקוק יותר מכול לביטחון סוציאלי. מטעם זה מובטח, בין היתר, סכום הקצבה, בעיקרו (בכפוף לסייגים מצומצמים), מפני עיקול, קיזוז או שעבוד, והוא אסור להעברה או להמחאה (סעיפים 58 ו59- לחוק הגמלאות) (בג"ץ 571/81 הפטקה נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד לו(3) 477, בע' 482-3), תוך שהוא דוחה עתירה נגד פסק דינו של בית דין זה – דב"ע שם7-4/ הפטקה – הממונה על תשלום הגמלאות, פד"ע יב 337).
דברים אלה יפים לא רק לגבי גמלאי של שירות המדינה. הם יפים פי כמה לגבי הבטחון הסוציאלי אותו יש להבטיח לשאיריו של עובד".
(8) החברות במקרה דנן הן נושי העובד שנפטר. אין נפקות לכך, שבמקרה זה המעביד הוא הנושה או שצד ג' הוא הנושה. הקובע הוא שסעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים מונע שימוש בכספי פיצויי הפיטורים לסילוק חובותיו של עובד שנפטר, בדיוק כפי שנפסק בפסק-דין דניאל שחר [1]. תכלית החקיקה הייתה לאפשר לשאירים קיום בכבוד לאחר פטירת מפרנסם ואין אף לבחון במקרה זה מצבו הכלכלי של מי טוב יותר, הנושה או שאירי המנוח (פס"ד דניאל שחר [1], בעמ' 217 מול האות "ג").
(9) סוף דבר – טענת החברות בנקודה זו נדחית.
ג. הטענה כי החברות הוכיחו ששולמו סכומים נוספים לגב' שמילוביץ, וכי יש להביא בחשבון גם כספים ששולמו לגב' שמילוביץ על-פי הסדר הביניים.
(1) בית-הדין האזורי לא קיבל את טיעון החברות לגבי תשלומים נוספים ששולמו לגב' שמילוביץ כפיצויי פיטורים. זו קביעה עובדתית המעוגנת בחומר הראיות, שבה בדרך-כלל לא תתערב ערכאת ערעור, ומקרה זה אינו יוצא מן הכלל.
(2) בית-הדין האזורי גם דחה את טענת החברות לזקיפת כספי הסדר הביניים על חשבון כספי הפיצויים ואת טענת הקיזוז. קביעות אלה מעוגנות בחומר הראיות ובהגיונם של הדברים, ולא מצאנו מקום להתערב בהן. נציין שעל פני הדברים נחזה הסדר הביניים כהסדר לפירעון חובות הדדיים של בעלי מניות, ולכן לא בכדי בחרו הצדדים למצוא את סעדם בנושא זה בבית-משפט מחוזי.
(3) עוד יש לציין, כפי שגם נקבע בפסק-דינו של בית-הדין האזורי, כי המבקש לטעון שבהסדר מסוים יש סילוק חוב של פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בדרישת סעיף 29 לחוק פיצוי פיטורים שזה לשונו:
"פשרה לענין פיצויי פיטורים והודאת סילוק לא יהא להן תוקף, אלא אם נערכו בכתב ונאמר בהם במפורש שהן לגבי פיצויי הפיטורים".
בהסדר הביניים אין זכר "לפשרה והודאת סילוק" כמשמעות מונח זה בסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים.
(4) לא ברור גם מדוע חרף הסדר הביניים שבא לסלק, לטענת החברות, את חוב פיצויי הפיטורים, לא בוטלו התביעות בבית-הדין האזורי, נושא ערעורים אלה.
(5) סוף דבר גם טענה זו של החברות דינה להידחות.
ד. הטענה שחיובי הצדדים הם חיובים מקבילים, ומשלא כיבדה הגב' שמילוביץ את התחייבותה להחזר חובות המנוח, לא היה מקום לשלם לה את יתרת פיצויי הפיטורים.
(1) בית-הדין האזורי אמר ביחס לטענה זו דברים אלה:
"בחקירה הנגדית הודה מר אונגר, שלא היה מקום לקזז חוב המנוח כנגד פיצויי הפיטורים. לא הייתה הסכמה כאמור".
במקום אחר קבע בית-הדין האזורי שמעדות אונגר עולה שהא בהא לא תליא. במילים אחרות: תשלום פיצויי הפיטורים אינו תלוי בהחזר חוב המנוח.
על כך משיגות החברות וטוענות כי ברגע שמשפחת שמילוביץ לא משלמת את חוב המנוח – אין חובה לשלם לה את כספי הפיצויים. לפי טענה זו מה שהובטח ביחס לתשלום כספי הפיצויים היה מותנה בתשלום חוב המנוח.
(2) טענה זו יש לדחות. את חוב המנוח לא היה מקום לקזז כנגד פיצויי הפיטורים הן משום שלא הייתה הסכמה לקיזוז, והן משום שכאמור יש במקרה זה ניסיון לקיזוז של מין בשאינו מינו. נטל ההוכחה ביחס לטענת התלות בין תשלום פיצויי הפיטורים לסילוק החוב מוטל על החברות. בית-הדין האזורי לא השתכנע שפני הדברים הם כטענת החברות. מחומר הראיות לא ניתן להשתכנע שטיעון החברות בנקודה זו משכנע דיו.
כאמור, חוב המנוח הוא חוב העיזבון, ופיצויי הפיטורים במקרה זה הם נכס בלעדי של האלמנה גב' שמילוביץ שאין לשלם בו את חובות העיזבון, ומכאן שאין לקזז מין בשאינו מינו.
לאור האמור לעיל טענת החברות בנקודה זו – נדחית.
ה. הטענה שיש להביא בחשבון הסכומים ששולמו לגב' שמילוביץ ע"י "מגדל" גם את סכום ההלוואה שלקח המנוח מ"מגדל" ואשר נוכה מהסכום ששולם לגב' שמילוביץ.
(1) בהתאם לפירוט תשלומים של החברות שנחתם ע"י עמוס אונגר, מנהל החברות, שולם ע"י "מגדל" בעבור פיצויי פיטורים סך של 75,932 ש"ח.
(2) גם על-פי המוצגים נ3/, נ4/ ו-נ5/ שהם מסמכי החברות – סה"כ הסכומים ששולמו ע"י "מגדל" כפיצויי פיטורים מסתכם ב75,932- ש"ח.
(3) במסמך נוסף של "פירוט הסכומים" לא נרשמה כל הסתייגות לגבי דיווח קודם לגבי הסכומים שנתקבלו מ"מגדל" בעבור פיצויי פיטורים.
(4) בנ6/ לא פורט כמה מהסכום הנקוב בו הוא על חשבון פיצויי פיטורים, כמה על חשבון תגמולים וכמה על חשבון הפרשי הצמדה. לעומת זאת על-פי מסמכי החברות עצמן הסכום ששולם על-ידי "מגדל" על חשבון פיצויי הפיטורים הוא 75,932 ש"ח.
(5) לאור העובדה שהחברות הסכימו שסכום זה של 75,932 ש"ח הוא הסכום ששולם ע"י "מגדל" כפיצויי פיטורים, ולאור העובדה שלא ברור מה משקף בדיוק הסכום הנקוב בנ6/, יש לדחות את טענת החברות, שיש להביא בחשבון את סכום ההלוואה שלקח המנוח מ"מגדל" כסכום ששולם גם הוא על חשבון פיצויי הפיטורים.
ו. הטענה שחובה של רפיח שולם מעל ומעבר למגיע ממנה וכי יש לפרט את חלק כל אחת מהחברות בסכום פיצויי הפיטורים.
(1) אין מחלוקת שהנהלת החשבונות של כל החברות הייתה משותפת ונעשתה במסגרת חב' בית חולים בלומנטל בע"מ.
(2) בכתב-התביעה נתבעו החברות ביחד לשלם את יתרת חוב פיצוי הפיטורים. אמנם יש מסמכים בחומר הראיות בהם מופיעה חלוקה של סכום פיצויי הפיטורים בין החברות, אך בעיקרו של דבר הייתה ההתייחסות ליתרת חוב פיצויי הפיטורים כסכום כולל של כל החברות ללא התייחסות לחלקה של כל חברה וחברה. בנקודה זו גם לא הושם דגש על ראיות וטיעונים שיבהירו מה חלקה של כל חברה ביתרת חוב הפיצויים. לא ברור גם איך, כיצד ולזכות מי מהחברות יזקף כל סכום ששולם ע"י החברות או מי מהן לגב' שמילוביץ.
(3) גם בית-הדין האזורי פסק סכום כולל אחד בלי שפירט מה חלקה של כל חברה ביתרת סכום פיצויי הפיטורים. לא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו. בהתחשב בכך שהנהלת החשבונות של החברות היא אחת, יש להניח שלא יקשה על החברות לחלק את סכום החוב ביניהן.
(4) בנסיבות אלה כאשר הכול ראו ביתרת חוב פיצויי הפיטורים למעשה חוב אחד של כל החברות, איננו מוצאים לנכון לשנות את פסיקת בית-הדין האזורי שחייב את החברות ביחד לשלם את סכום פיצויי הפיטורים בלי שקבע את חלקה של כל חברה וחברה בסכום הכולל של חוב פיצויי הפיטורים.
ז. הטענה כנגד החיוב בהפרשי הצמדה
(1) בית-הדין האזורי חייב את החברות בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על הסכומים ששולמו באיחור וכל זאת החל מתאריך היווצרות העילה ביום 29.8.1990.
(2) החברות טענו כי היה מקום לזקוף כל סכום שנתקבל מהחברות מאז פטירת המנוח קודם כול על חשבון קרן החוב. טענה זו יש לדחות.
(3) הזכאות לפיצויי פיטורים היא מיום פטירת המנוח שהיה ב- 29.8.1990.
(4) בית-הדין האזורי לא חייב את החברות בפיצוי הלנה על פיצויי הפיטורים, אלא בהפרשי הצמדה וריבית בלבד.
משאלה פני הדברים לא תחול על סכומים אלה ההלכה הנוגעת לפיצויי הלנה, ולפיה כל תשלום ששולם לעובד שנפסקו לו פיצוי הלנה יש לזקוף קודם כול על חשבון קרן החוב (ראה ע"א 384/66 רובינשטיין נ' סולל בונה בע"מ [2]).
לאור האמור לעיל, בדין פסק בית-הדין האזורי הפרשי הצמדה וריבית על הסכומים ששולמו באיחור החל מיום היווצרות העילה בתאריך 29.8.1990. בקביעה זו יש משום פיצוי על האיחור בתשלום אותם סכומים ששולמו לאחר היווצרות העילה.
סוף דבר ערעור החברות – נדחה.
13. ערעורה של הגב' שמילוביץ:
א. פיצוי הלנה
(1) עיקר קצפה של הגב' שמילוביץ יצא כנגד אי-פסיקת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, על סכום פיצויי הפיטורים שנפסקו לזכותה. הגב' שמילוביץ טענה כי מאחר שבמקרה זה לא הייתה מחלוקת לזכאותה לפיצויי פיטורים עקב פטירת בעלה – היה מקום לפסוק פיצוי הלנה על הסכום ששולם באיחור.
(2) בית-הדין האזורי דחה את תביעת הגב' שמילוביץ לפיצוי הלנה מטעמיה של באת-כוח החברות בסיכומיה, ומן הטעם שהייתה קיימת מחלוקת משפטית בין הצדדים, לגבי עצם חובת תשלום פיצויי הפיטורים.
באת-כוח החברות טענה בסיכומיה בבית-הדין האזורי כי התביעה הוגשה לבית-הדין בסמוך לפני התיישנות התביעה לפיצוי הלנה וכי נתון זה מעיד על חוסר תום-לב. כמו כן טענה באת-כוח החברות, כי בין הצדדים היו חילוקי דעות לגבי עצם החובה לתשלום החוב וכן נוהל גם משא ומתן ממושך ליישוב המחלוקת. גם מסמך "ג" של נ7/ ומסמך "א" של ת1/ מעידים לטענתה על כך שהחברות אינן צריכות לשלם פיצוי הלנה.
(3) אנו סוברים שבית-הדין האזורי לא טעה כאשר נמנע מלפסוק במקרה זה פיצוי הלנה. בין הצדדים הייתה קיימת מחלוקת משפטית אם חוב פיצויי הפיטורים הוא חלק מן העיזבון, ואם ניתן לנכות מהם את חוב המנוח. בנקודה זו הייתה קיימת מחלוקת בין הצדדים לאורך כל הדיון עד למתן פסק-הדין. נתון זה כשלעצמו מצדיק את אי-פסיקת פיצוי הלנה במקרה זה (ראה דב"ע נו62-5/, 62-7 תע"ש תעשיות לישראל בע"מ – קרן השתלמות למהנדסים בע"מ [3], והאסמכתאות שם).
מן הראוי לציין, כי הדיון בתביעה החל רק בשנת 1994, אף שהתביעה הוגשה בשנת 1991. את פרק הזמן "העבירו" הצדדים במשא ומתן, בהתנצחויות בבית-המשפט המחוזי ובדיונים לגבי שאלת הסמכות. כל הנתונים הללו תומכים בפסיקת בית-הדין האזורי שקבעה, שאין לחייב במקרה זה את החברות בפיצוי הלנה.
מסקנת הדברים היא שאין לפסוק במקרה זה פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, הכול בהתאם לקביעת בית-הדין האזורי בנקודה זו.
ב. הוצאות משפט
(1) בית-הדין האזורי "העניש" את גב' שמילוביץ בקיצוץ הוצאות שנפסקו לזכותה משום שסיכומי בא-כוחה הסתכמו ב14- עמודים בעוד שהחלטת בית-הדין הייתה לסיכומים על פני 4 עמודים בלבד.
(2) בית-דין זה, כערכאת ערעור, אינו מתערב בדרך-כלל בהוצאות שפסק בית-הדין האזורי, אבל במקרה זה נראה שבית-הדין האזורי החמיר יתר על המידה עם הגב' שמילוביץ בשל סיכומיו הארוכים של פרקליטה.


לאחרונה פסק בית-דין זה בדב"ע נז3-306/ יהודה בן עמי עיצוב ועצה בע"מ – עץ ירוק דלתות בע"מ (ניתן בתאריך 13.1.1998) כי אי ציות להחלטת בית-הדין ביחס לאורך הסיכומים עלולה להשפיע על גובה ההוצאות אך לא לשלול אותן לחלוטין.
הערעור מתקבל אפוא כך שסך כל ההוצאות שנפסקו לגב' שמילוביץ בבית-הדין האזורי יעמוד על 3,000 ש"ח במקום 2,000 ש"ח.
החברות ביחד ישלמו לגב' שמילוביץ הוצאות משפט בשני הערעורים בסכום כולל של 4000 ש"ח בצירוף מע"מ.

ניתן היום, בהיעדר הצדדים, ב' באייר תשנ"ח (27.4.1998).



 
מיפוי כספי פיצויים כספי תגמולים
  דף קודם  
Bookmark and Share
הדפס את המאמר
אפליקציות
מחשבונים
טפסים
מצגות
פיצויי פיטורין
פיטורין והתפטרות
מאמרים
כתבות
טופס 161
קיבוע זכויות
סימולטור מס
עדכונים שוטפים
סרטונים

תכנון פרישה

תכנון מס
תכנון כלכלי
תקנון | קצת עלינו | לתאום פגישת ייעוץ | 1599-500-570
Facebook Google Plus
תקנון | קצת עלינו
לתאום פגישת ייעוץ 1599-500-570
Facebook +Google
© כל הזכויות שמורות לבי. פור יועצי פרישה בע"מ.